BETA

12.08.2018

12:29

 אי הכלבים
אי הכלבים,
יח״צ

״אי הכלבים״: האם זאת אלגוריה ממש מוזרה לשואה?

״אי הכלבים״ הוא עוד סרט מרהיב וצפוי מבית היוצר של אנדרסון, שחושף את חולשות הסגנון המוקפד שלו • שני פרומקין, ביקורת

אין הפתעות עם ווס אנדרסון. כשצופים בסרט של התסריטאי-במאי של ״רכבת לדרג׳ילינג״ ו״מלון גרנד בודפשט״ יודעים מראש על מה מדובר ולמה לצפות: סימטריה קפדנית, איטיות נרטיבית, דיאלוגים אדישים, ואווירה כללית פוסט-מודרנית. ״אי הכלבים״ הוא לא יוצא דופן, אך הוא מהסרטים של אנדרסון שחושפים יותר את חולשות הסגנון שלו.

 

״אי הכלבים״ הוא סרט אנימצית הסטופ-מושן השני של אנדרסון (הראשון היה ״מר שועל המהולל״), ומתרחש בעתיד הלא-רחוק והדיסטופי ביפן, בו כל הכלבים הוגלו לאי זנוח וחסר-חיים. העיצובים האמנותיים המרהיבים ובעלי העושר הרב בתשומת לב לפרטים יחד עם טכניקות הסטופ-מושן המתקדמות של הסרט הם ללא עוררין החוזקה שלו, ומשומשים בקפידה כדי ליצור הבחנה יצירתית וצבעונית בין החיים ביפן לחיים באי הכלבים. עבודת הסאונד הדקדקנית ומלאה בקונוטציות של כל תנועה בפריים - נצמדת במדוייק לכל היופי הויזואלי ומוסיפה לו רבות. אך הדיוק האייקוני הזה של אנדרסון לא אחת דווקא משבש את יכולת החיבור לסיפור אותו הוא שואף לספר, ומרחיק ממנו.

 

 

עלילת ״אי הכלבים״ מתחילה לנוע כשאטארי (קויו ראנקין) אחיינו הצעיר של ראש העיר שאחראי על הגליית הכלבים, מחליט להגיע לאי הכלבים כדי לאתר את כלבו האהוב. אטארי פוגש בחבורת כלבים המונהגת בידי צ׳יף (בריאן קרנסטון), הכלב היחיד שאמוניו לבני האדם נמצאים בסימן שאלה. למרות שנזנחו אל החיים האכזריים על האי, הכלבים החיים בו, אותם מדבבים בין היתר ביל מארי, ג׳ף גולדבלום וסקארלט ג׳והנסון, לא איבדו את אהבתם ודאגתם לאדם, או את הרצון המשתוקק לחיות בקרב בעלים אנושי. 

 

די מהר אל תוך הסרט, אולי למעשה כבר מהפרולוג המסורבל שלו, אנדרסון מערבב מסרים העוסקים לא רק בסיפור האהבה בין בני אדם לחבריהם הנאמנים הכלבים (או יותר נכון, בין הכלבים לחבריהם הלא-נאמנים בני האדם), אלא גם באכזריות נגד בעלי חיים, דחויי החברה, הגירה, וגם, לא פחות, בהשוואות לשואה. אנדרסון לא מפחד להתייחס באופן ישיר ומלא תעוזה  ל״פתרון הסופי״, כשאי הכלבים מקביל לאי מדגסקר מ״תכנית מדגסקר״, בעוד ביפן משתוללת פרופוגנדה המנוצחת בידי עריץ. זו אלגוריה מוזרה עם תזכורת חשובה נגד גזענות, בורות ושנאת-שווא שעשויה לרגש - ומנגד, השימוש בהיסטוריה הרגישה, הבלתי-נתפשת על הדעת והלא-מספיק רחוקה - עלול גם להתריס, במיוחד כשטון הסרט הוא מבודח למדי.

 

הכלבים של אנדרסון מדברים אנגלית, בעוד הדמויות היפניות משום מה אפילו לא מקבלות תרגום ישיר בשורות כתוביות, אלא מתורגמות בידי המתורגמנית האמריקאית שלצידן (המדובבת בידי פרנסס מקדורמנד). יש כאן אירוניה כשאנדרסון מנצל מצד אחד את היסטורית מלחמת העולם השניה והאנטישמיות אותה הוא תוקף, ומצד שני בעצמו מציג את היפנים כ״זרים״ ממבט מערבי סטיגמטי, גם אם אקסטרה-אסתטי. אפילו הרפרנסים המרובים לתרבות יפנית המלווים את הסרט הם לא יותר מרקע נאה. אנדרסון מספר סיפור על יפן, בעוד הוא דוחק את יפן לשוליים.

 

אנסמבל השחקנים הנוצץ שאנדרסון אסף לעצמו אולי תרם לשיווק הסרט, אך אלו גם ככה כמעט בלתי ניתנים לזיהוי במהלך הצפיה, והיו יכולים להיות מוחלפים בכל שחקן-קול מקביל. הדמויות מדברות באנמיות ובחוסר-ענייין האופייניים לדמויותיו של אנדרסון, והאפקט הוא מוזר ומרוחק יותר מאחר ומדובר באנימציה, ולא באנימצית מחשב קלאסית, אלא בסטופ מושן שגם כך מזכיר לנו כל הזמן שאנחנו צופים בסרט. 

 

 

 

 

ל״אי הכלבים״ חזות מקורית אך תוכן קלישאתי ברובו, שלא מתוכנן היטב ברמת תכנון האנימציה הפרפקציוניסטית שמציגה אותו. בין קלישאות הסרט נמצא את הנבל אוהב-החתולים, האמריקאית הלבנה שתסביר ליפנים שבמזרח הרחוק מה נכון ומה לא נכון, מדענים אבודים וכלמיני רגעי עצב מזוייפים שמבוטלים בתגליות עלילתיות צפויות. הסרט הססגוני לפרקים מצליח לעסוק במגוון המסרים והאמירות החשובות של אנדרסון בלי לאבד את עצמו, אך כשהוא כושל הוא לוקח איתו למטה את הסיפור שלו. חציו הראשון מבדר ומסקרן בניואנסים שלו, אך המערכה הסופית כאוטית ומייצרת חווית צפיה של סרט ארוך, על אף שאורכו הוא פחות מ-100 דקות.