BETA

27.05.2018

09:30

ערב טוב קיסריה: נסרין קדרי הגשימה חלום - אבל לא הלכה עד הסוף

למרות המגבת של שלמה ארצי, קדרי התקשתה לעכל שהיא כבשה את האמפי. היא ריגשה עם הקול הנדיר והמענג שלה והרעיפה אהבה על הקהל - אך לא הפתיעה. עמית מאיר, ביקורת

עוד יהיה לנו טוב: נסרין קדרי היא זמרת אדירה, עם קול כמעט חד-פעמי, סטייל מרהיב ולא מתנצל, ואלגנטיות שכולנו היינו יכולים רק לחלום עליה. כל זה ידוע ומוכר. יחד עם הקהל שאוהב אותה ומכיר אותה היטב, הופעת הבכורה שלה בקיסריה ביום חמישי האחרון הייתה אמורה להיות ה-ערב שהאמפי לא ישכח. במקום זאת, קיבלנו הופעה שכמו נסרין עצמה לא בדיוק הספיקה לעכל שהיא הגיעה לשם.

 

כמו שחקנית בטלנובלה טורקית, את הרגש שנשפך מנסרין אפשר לראות גם מהקצה של האמפי; בשירים, ודאי, כשהיא מצליחה לתת לכל מילה כמעט את הכבוד - והבעת הפנים - הראויים לה, אבל גם באותם רגעים בין השורות, כשכמעט בלי להוסיף מילים היה ברור כמה שהיא מתרגשת מהמעמד ומתקשה להאמין. היא בחרה גם להמעיט בדיבור בין השירים והסתפקה במשהו כמו משפט וחצי - במקום זאת, המוזיקה שלה, השירים שהיא מבצעת, היו לב העניין.

 

בלי להיכנס לעומק הדברים, קדרי אמרה בתחילת ההופעה ש"אנחנו עושים היסטוריה", ודיברה על החלום שהיא מגשימה בהופעת הבכורה שלה בבמה כנראה המפורסמת ביותר במדינה. כמעט בלי ששמנו לב, היא גם פתחה ב"מסאא אל-חיר קיסריה", והיה ברור שלטוב ולרע, נסרין לא לגמרי מאמינה עד הסוף שהיא הגיעה לרגע הזה. 

 

 נסרין קדרי בהופעה בקיסריה

נסרין קדרי בהופעה בקיסריה (עמית מאיר)

 

 

ההופעה נפתחה ב"חיאתי" ו"אל תלך" השקטים, ותוך רגע הזכירה לקהל אילו מין דברים היא מסוגלת לעשות בקול שלה. משם היא המשיכה ל"אתה עושה לי טוב" ולמחרוזת ערבית שהצליחו בקלות להרים את הקהל על הרגליים, אלא שהמשך הליינאפ, שנע בין סלסה לרוק ובין אום כלת'ום למקצבים מרוקאיים, לא הצליח לשמור על המומנטום. נראה שהקהל לא מצליח להבין לאן בדיוק ההופעה מתקדמת, ובכל פעם ששיר הרים את כולם, בערך, על הרגליים, השיר הבא מיהר להושיב אותם בחזרה. 

 

בצדק רב, הקול של נסרין היה מה שהוביל את הערב, והוא הפך את הלהקה, התפאורה הפשוטה והווידאו ארט שליוו את המופע למורגשים בקושי. הרגעים שבהם ההפקה ניסתה ללכת יותר בכיוון של "שואו" כמו שאמור להיות - שישיית רקדני סלסה, למשל, שהפציעו על הבמה - לא הצליחו מבחינת הקהל, כך נראה, להרים את ההופעה ולקחת אותה קדימה ולמעלה. השירים שנסרין ביצעה - החומרים המקוריים שלה לצד חידושים לקלאסיקות ערביות ומזרחיות - מעולים ומרגשים, אבל משהו בסדר שנקבע להם וההופעה הפשוטה שסבבה אותם פשוט לא הצליחו להחזיק את קיסריה.

 

נראה שהאורחים שהיה אפשר לצפות להם בערב כזה היו כולם בחתונה של עדן בן זקן באותו הערב, אחרת קשה להסביר מדוע מכל האפשרויות בעולם, הזמרת המחוננת הזאת שהספיקה כבר לחמם את רדיוהד נותרה עם לא אחרים מאשר ה"ווקה פיפל", בהופעת אורח לא מובנת במיוחד. אם רוצים, אפשר לנסות ולהבין למה ההפקה חשבה שזו תהיה תוספת חמודה ומרעננת להופעה, אבל במבחן התוצאה הקהל בעיקר שמח על ההזדמנות להפסקת שירותים. 

 

 

 

מעבר ללשהות ביחד על הבמה למשך כמה דקות כשהם שרים והיא משחקת את עצמה מופתעת, עד שנסרין פרשה להחליף שמלה, לא ממש הייתה אינטראקציה בין הזמרת ל"ווקה פיפל", ולא היה נראה שמישהו מצליח ממש להבין איך הם קשורים לערב הזה. יתרה מכך, ההרגשה הייתה שעד שנסרין חזרה באאוטפיט השני - פשוט אך עתיר נצנצים, כמו הראשון - היא יצרה לעצמה אתגר נוסף של להכניס מחדש את הקהל לעולמה ולהרים מההתחלה כמעט. 

 

"בנאדיק" והחידוש ל"אנתא עומרי" - כשתמונתה של אום כלת'ום מרחפת במסך הגדול - שהגיעו מיד אחרי הופעת המחצית המוזרה הצליחו, שוב, להפגין את הקול המדהים של נסרין ולהבהיר מאיפה היא מגיעה מוזיקלית, אבל לא לקחת את כל העניין כמה צעדים קדימה. סדר השירים משם והלאה הצליח לבלבל, ונראה שבעיקר הערים קשיים על קדרי ועל הקהל, במקום ליצור סיפור שמוביל את ההופעה.

 

בדקות האחרונות של ההופעה, נסרין החליטה שבא לה להיות ביונסה והציגה נאמבר אחר נאמבר של הלהיטים המרימים ביותר שלה, כשהיא חולקת את הבמה עם מכונות עשן, תאורה שמכניסה לאווירת מסיבה ולהקת רקדני ברייקדנס - שגם אם נראו כמו ניסיון נוסף להכניס בכוח כמה שיותר "גיוונים" למופע איכשהו התחברו לחלק הזה שלו. פתאום, כאילו קיבלנו הצצה למה יכול להיות נסרין בקיסריה, וזה היה מרגש. אבל זה היה כמעט מעט מדי ומאוחר מדי, ונסרין - שעד אז נאלצה להחזיק את האמפי פחות או יותר לבדה - כבר לא הייתה באנרגיות שיא כמו בתחילת הערב.

 

 

כמו שהיא עושה תמיד, כמעט, נסרין מנסה "להחליק" את הערביות שלה ולא לעשות ממנה עניין. ובכל זאת, ראוי לשבח את בחירות השירים בערבית, והיה מדהים לראות את רוב הקהל, אם לא כולו, שר יחד איתה, כאילו לרגע האמפי עבר את הכביש לג'סר א-זרקא. קדרי גם לא שכחה לעשות כבוד ל"ארבע האמהות" של הזמר המזרחי, במחרוזת קצרה מדי אך מרגשת.

 

הקול של נסרין ומה שהיא עושה איתו מושלם, אין פה טיפה של ספק. ובכל זאת, כדי להחזיק את קיסריה, ובמיוחד בפעם הראשונה מלאת ההתרגשות, צריך תמיכה וצריך את המסביב שישלים את המופע. לנסרין לא ממש היה את זה הפעם, ונראה שהקהל הרגיש את זה. היא לא גילתה לנו משהו שאנחנו לא יודעים עליה, ולא הצליחה להפוך את הערב הזה לנקודת שיא, מעבר להישג עצמו של למלא את קיסריה.

 

כמה דקות לתוך ההופעה, ההתרגשות והחום מהתאורה שלחו את נסרין לחיקה של מגבת קטנה, כמו זו המפורסמת של שלמה ארצי, שמסיבה שלא אבין לעולם מזוהה יותר מכל עם האמפי הזה. "מזל שהוא השאיר פה מגבת", היא אמרה, והיה ברור שהיא לאט, לאט מבינה - יחד עם הקהל שבא לראות אותה - שהיא נמצאת כאן, היא כבשה את קיסריה והצטרפה לשורה מכובדת של אמנים מהשורה הראשונה של היצירה בישראל. בפעם הבאה שהיא תגיע לכאן, תידרש הפקה שעושה לנסרין ולשירים שלה את הכבוד המגיע להם. עד אז, נרוץ לראות אותה בלייב במקומות אחרים.