BETA

24.05.2018

18:20

 ארקטיק מאנקיז
ארקטיק מאנקיז,
אינסטגרם

ארקטיק מאנקיז מחליפים את המיידיות בתהליך התאהבות איטי

דווקא דרך דמויות בדיוניות שממקומות במלון יוקרה בחלל, האלבום החדש של ארקטיק מאנקיז, Tranquility Base Hotel & Casino כנה יותר מתמיד. ביקורת

כל ניסיון לבודד את האלבום הנוכחי מהדרך הארוכה שהארקטיק מאנקיז בכלל, ואלכס טרנר בפרט, עושים לנגד עיננו ב-12 השנים מאז שבן לילה הפכו לסנסציה מוזיקאלית, יחטא לסיפור השלם. מנער ביישן בשפילד טרנר הפך לכוכב הרוק האולטימטיבי, היחיד מבני דורו, והוא מגלם את התפקיד הזה בכל הכוונה, החל מהבאד-בוי-אטיטיוד, וכלה בטיפוח המיסתורין, את טרנר לא תמצאו במדיה החברתית. המעטפת החיצונית הסקסית להפליא, אורח החיים הקלישאתי בגבעות הוליווד מוקף בדוגמניות ומסיבות נוצצות, סיגנונות השיער המשתנים וחוש האופנה המשתכלל, כל אלה מחווירים ביחס לדבר הבסיסי והמהותי ביותר שיש לאמן להציע: כישרון. כזה שבא לידי ביטוי בכל הצדדים של מלאכת יצירת שירים. המוזיקה הכי כובשת, המילים הכי מדוייקות, השירה המרגשת, הכריזמה האדירה.

 

אלפי מילים נשפכות ברגעים אלה על ההבדל התהומי בין האלבום החדש, Tranquility Base Hotel & Casino לכל הרפרטואר שקדם לו, איך המאנקיז מנטרלים כאן כל סממן מוכר של המוזיקה שלהם, ממציאים את עצמם מחדש. עוד הרבה לפני האלבום הזה טרנר אמר שזה מעולם לא היה בעניין של איך להיות יותר גדולים, אלא איך להיות יותר טובים, ואחרי ההצלחה הפנומנאלית של AM מ-2013, אחרי סיבוב ההופעות הארוך בו כבשו את כל פינות הפלאנטה והוכתרו, בצדק, לאחת הלהקות הגדולות ביותר בעולם, באמת לא היה יותר טעם בלגדול.

 

 

לא היה יותר טעם גם לשחזר עוד Brianstorm אנרגטי או Do I Wanna Know הימנוני. טרנר פותח את האלבום בהכרזה שהוא בסך הכל רצה להיות חבר בסטרוקס, אבל בפועל הוא נשמע פה קרוב הרבה יותר לאלביס או לפרנק סינאטרה, כאילו קבר את להקת רוק האיצטדיונים האהובה שלו והמציא במקומה הרכב לאונג'ים ג'אזי שמתמחה בבלדות אקספרסיביות ומוזיקת אווירה נוסטלגית.

 

פסנתר, ריבוי סינתסייזרים, מיעוט גיטרות והפקה שהיא בעיקרה נטולת פעלולים יוצרים מעטפת צליל כמעט מיושנת, בעוד שאת כל כובד המשקל של האלבום השליכו לפתחו של אלכס טרנר הזמר. אחרי הסיבוב הראשון עם הרכב הצד שלו, The Last Shadow Puppets, טרנר סיפר שחזר להרכב האם עם הרבה יותר נכונות לשיר, ממש לשיר. הקול שלו ב-Humbug, האלבום השלישי של המאנקיז מ-2009, שנשמע מעוצב בהרבה, היה תולדה ישירה של התהליך הזה.

 

את פירות האפיזודה השניה שלו עם הפאפטס הוא קוטף באלבום הנוכחי שבו מנעד השירה שלו גדול מתמיד. המעבר מהגיטרה המוכרת לפסנתר הזר היה הבסיס לשינוי האומנותי אבל הכלי הכי משמעותי באלבום הזה הוא השירה אליה טרנר מתמסר כמו שלא עשה מעולם, מתחבר דרכה אל הגיבורים הפרטיים שלו, סרז' גינסבורג, דיון, ויותר מכולם דיוויד בואי שרוחו ההרפתקנית מרחפת מעל כל האלבום, הן בשירה והן בשימוש בחלל החיצון שבו טרנר בחר למקם את הדמויות שלו דרכן הוא מתבונן על העולם.

 

 ארקטיק מאנקיז
 

ארקטיק מאנקיז( רויטרס)

 

 

ובאמת, אף אחד לא יודע להסתכל על העולם ולתמלל אותו טוב כמוהו. טרנר הוא אדם כל כך מודע ומחושב ששום מילה פה לא נבחרה כלאחר יד, ודוקא בשל כך, הבחירה להשמיע את דבריו דרך דמויות שממוקמות במלון יוקרה בתחנת חלל בדיונית על הירח, מאפשרת לו להגיע הכי קרוב למי שהוא באמת, לכתוב את המילים הכי כנות ואינטרוספקטיביות שהוא כתב מעולם. הוא יורה חיצי ביקורת לעבר האנושות שנשאבת לתוך טכנולוגיה מנוונת You push the button and we’ll do the rest, אל נשיא העולם החופשי שנדמה בעיניו למתאבק, אל ההתמכרות הקולקטיבית לטלוויזיה ויותר מהכל לעבר עצמו, אל כוכב הרוק שהוא נהיה I’m so full of shite, I need to spend less time stood up in bars waffling on to strangers about martial arts. מודע לחלוטין למעמדו ככוכב Dance as if somebody's watching, cause they are, מתאר בציניות את תהליך הכתיבה שלו I want to make a simple point about peace and love; But in a sexy way where it’s not obvious. אולי זה לא פלא אם כך שמוזיקלית הוא בוחר להיפרד מאותו רוק שהפך אותו לכוכב.

 

התוצאה היא בלתי צפויה ולא פחות מכך יפהפיה. TBH&C הוא אמנם אלבום מהורהר ולא מתמסר, כמעט בהתרסה. רוב מי שישמע אותו פעם או פעמיים צפוי לשנוא אותו, המיידיות של פעם הוחלפה בתהליך התאהבות איטי ומעורפל בהרבה אבל לא פחות טוטאלי, אולי אפילו יותר. בלי להיות כבולים למבנים סדורים של בית ופזמון, כמעט ללא חריזה, בלי ריפים אלמותיים ובלי הימנוני איצטדיונים. את כל אלה החליפו בשירים שמשתנים כמו זיקית, בהרמוניות מפתיעות, במעברונים קצרים שנראים חסרי חשיבות ברגע הראשון ואז מתגלים כדבק רב עוצמה. המאנקיז בוראים אלבום נפלא שחושף את עצמו לאט, שכבה אחר שכבה עד לכיבוש המושלם, וזה מסלול ששמור רק לאלבומים גדולים באמת, כאלה שאחר כך ילכו איתנו עוד דרך ארוכה.

 

 

בכל כך הרבה מובנים זה אלבום של פעם, מוזיקלית, רעיונית. החל מהרצון להשמיע אותו לעולם כיחידה אחת בלי סינגלים מייצגים, השאיפה המוזיקאלית לצליל שישמע קרוב ככל האפשר ללהקה שמנגנת ביחד בחדר, שיטת הקלטה שכמעט כבר לא קיימת בעולם הדיגיטאלי רב הערוצים של המאה הנוכחית. אפילו עצם הרצון לשבור כיוון שייך גם הוא למאה הקודמת, מסלול שהיה נפוץ אצל הלהקות הגדולות של פעם, הביטלס, הביץ' בויז, בוב דילן, אמנים ששברו סיגנונות וכיוונים והאמינו שהקהל שלהם יבוא איתם למסע. אבל בעוד שהאמנים ד'אז קיבלו את הלגיטימציה ואת המוטיבציה להשתנות מעצם התחרותיות בינהם והרצון להוכיח שהם טובים יותר מהאחרים, למאנקיז היום אין באמת מתחרים. הם פועלים בשטח הפקר שננטש לחלוטין על ידי כל בני דורם, מאוכלס כמעט אך ורק על ידי להקות ותיקות שאיבדו את הרצון להשתנות או כאלה בעלות הצלחה מינורית בהרבה, מתחרים בעיקר מול עצמם.

 

נדרש אומץ לב ואינטגריטי כדי להוציא אלבום כמו TBH&C, כזה שמאתגר את כל ההצלחה שהם צברו. טרנר אמנם לא מהסס לנעוץ סיכה אפילו בבלון הזה עם משפט מבריק כמו I launched my fragrance called "Integrity"; I sell the fact that I can't be bought, אבל עדין לא מצליח לסדוק את ההישג. את הקרדיט צריך להעניק לא רק לו אלא גם לחברי הלהקה שלו שהסכימו לבוא בעקבותיו לפרק החדש במסע שלהם למחוזות בלתי צפויים, מסלול שבטווח הקצר הוא כמעט התאבדותי, אבל בטווח הרחוק הוא הנתיב היחיד להמשכיות ולגדולה.

 

אפילו אם לא תגיעו לשמיעה ה-20, אפילו אם לא תתאהבו באלבום האדיר הזה, אפילו אם תמשיכו לכעוס עליהם כמו כל כך הרבה אוהדים מאוכזבים, לכל הפחות אין מנוס מלהעריך ולהתפעל מהדרך המרהיבה והלא מובנת מאליה של אלכס טרנר ושל הארקטיק מאנקיז.