BETA

03.05.2018

12:12

"הבן דוד": האם זה "תברח" הישראלי?

סרטו החדש של צחי גראד מנסה להיות התשובה המקומית ל"תברח" אך תסריט שטחי מדי וחוסר מעוף בבימוי מונעים ממנו להפוך ליצירה משמעותית באמת • זוהר צלח, ביקורת

כשמסתכלים על התקציר של "הבן דוד", סרטו השלישי של צחי גראד כבמאי שעולה היום (ה') לאקרנים, קשה להתלהב. הסיפור הכה שחוק הזה של ישראלים עם דעה קדומה על ערבים נעלם מהקולנוע הישראלי, ובצדק – מדובר בבסיס פשטני מדי שרק לעיתים נדירות מצליח להחזיק סרט ולהגיד משהו מעניין על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 

הסרט עוקב אחרי נפתלי (צחי גראד, "מישהו לרוץ איתו", "מי מפחד מהזאב הרע"), איש משפחה המתגורר בישוב במרכז ומבקש לשפץ את הסטודיו שלו. כדי לעשות את זה, הוא נוסע לישוב פלסטיני כדי להביא עובד, וכך פאהד (עלא דקה) נכנס לתמונה- אלא שכבר ביומו הראשון של פאהד בעבודה מותקפת בישוב נערה. נפתלי בטוח בחפותו של פאהד, אך שאר אנשי הישוב מאשימים את הפועל ואת מי שהעסיק אותו.

 

גראד מגלם דמות שלא רחוקה מהאדם שהוא במציאות –  שחקן מוערך שהוא גם איש משפחה (שני ילדיו של צחי גראד, בן ועלמה, מגלמים את ילדיו בסרט). הוא גם מתכנן פרויקט מיוחד שאמור לקרב בין ישראלים לפלסטינים (גראד סיפר בסוף ההקרנה שגם הוא עובד על פרויקט עם מטרה דומה). זה מאפשר לו להיכנס לדמות בקלות רבה ולספק עוד תצוגת משחק נהדרת, שמוכיחה שמדובר באחד מהשחקנים הישראלים הטובים יותר שפועלים כיום.

 

 "הבן דוד"
 

"הבן דוד" (צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג )

 

 

התעלומה העומדת במרכז הסרט עשויה בצורה מעולה. אנחנו הצופים בעצמנו לא יודעים מי תקף את הילדה. העובדה שהפלסטינים (ופאהד) משקרים בתחילת הסרט בקשר לזהותם והידע המקצועי שלהם למעשה מגלמת בתוכה את אותה דעה קדומה גזענית שמובילה את הסרט, ולמעשה בונה את השאלה שעומדת במרכזו – האם הערבי תקף את הנערה?

 

וכן, השאלה בסרט היא האם הערבי תקף את הנערה ולא האם פאהד תקף אותה, כי הרי ערבי הוא ערבי- לא אינדיבידואל. בכלל, הסרט כולו מצייר תמונה די מכוערת של החברה הישראלית – גזענית, מלאת שנאה ודעות קדומות, אימפולסיבית ובעיקר אלימה. אם הסרט היה יוצא לפני כמה שנים זה אולי היה מרגיש מעט מוגזם, אבל ב-2018 התמונה הזו לא כל-כך רחוקה מהמציאות.

 

 "הבן דוד"
 

"הבן דוד" (צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג )

 

 

הסרט לא חוסך ביקורת גם על הישראלי "הערכי" שוחר השלום ועושה זאת דרך דמותה של יעל (אסנת פישמן, "האסונות של נינה", "חדרי הבית"), המסרבת לקבל את פאהד לביתה שלה, מה שיוצר מתחים קשים עם נפתלי שמאמין בחפותו של פאהד. 

 

איפה הסרט כן נוטע תקווה בכל הנוגע לעתיד? אצל הצעירים. הילדה של נפתלי, שמתחברת לפאהד כשזה מתארח אצלם, יכולה להתפרש כסמל של הסרט לתקווה ולעתיד טוב יותר- כי עם המבוגרים שהסרט מציג אין באמת תקווה כזו.

 

כל אלה מייצרים תמונה של סרט מדכא, אבל האמת שמדובר בקומדיה שחורה- על גבול הסאטירית- שעושה את העבודה ומצליחה להצחיק בטירוף בזכות הומור מושחז ולא מתפשר.

 

 "הבן דוד"
 

"הבן דוד" ( צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג )

 

 

כאמור, בשלבים ארוכים התסריט פשטני מדי, וכך גם הדמויות שחלקן הגדול הן קריקטורות (יעל כקריקטורה של "שוחרת שלום עד שזה מגיע לבית שלי", קריקטורה של ישראלי שמושפע מהצבא קשות וכו'). זה אולי מכוון כדי להעביר את המסר הדי מהדהד של הסרט, אבל זה לא הופך את זה בהכרח למשהו טוב. מה שכן עובד ברמת הכתיבה זה הדמויות של נפתלי ושל פאהד ובעיקר היחסים ביניהן והמתח שנוצר. זה קורה הרבה בזכות תצוגת משחק מצוינת של עלא דקה, שמראה כאן כישרון גדול.

 

גם בכל מה שקשור לבימוי גראד לא מראה כאן יכולות מיוחדות. העריכה סתמית, הצילום לא מספיק מעניין וגם הפסקול לא ממש משרת את הסרט. עם יד מכוונת קצת יותר טובה המבע הקולנועי יכל לתרום לסרט הזה רבות ולהפוך אותו ליצירה מטורללת ומעניינת יותר.

 

חלקו האחרון של הסרט גובל כבר בטירוף, מה שמביא את כל המטען הרגשי והביקורת של הסרט לכמה דקות קולנועיות נהדרות, שכוללות גם הופעות אורח מבריקות.

 

בסופה של ההקרנה שמעתי הרבה השוואות של אנשים בקהל ל"תברח" הנהדר של ג'ורדן פיל. למרות ששני הסרטים רחוקים מאוד אחד מהשני בכל מה שקשור לטון שלהם, ההשוואה בכל מה שקשור לתמונת המראה העגומה שהם מייצרים מתבקשת. כך או כך, מדובר בסרט אמיץ, חריף, מהנה ומצחיק למדי.

 

ציון: 3 וחצי כוכבים

 

 

 "הבן דוד"
 

"הבן דוד" ( צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג )