BETA

16.04.2018

13:23

 זוהר ארגוב
זוהר ארגוב
,צילום מסך

סיפורה של המוזיקה המזרחית בארץ, פרק 3

פרק שלישי ואחרון בסדרת הכתבות על סיפורה של המוסיקה המזרחית. והפעם: עלייתו ונפילתו של זהר ארגוב, דור זמרי "הקסטות" והמהפכה של אייל גולן ושרית חדד

זהר ארגוב ו"זמרי הקסטות"

 

שנות ה-80 היו  השנים של עלייתו ונפילתו של מלך הזמר המזרחי (כפי שמכונה עד היום) -זוהר ארגוב. ארגוב החל דרכו עוד בשנת 1977, כשהוציא תקליטון כושל שכלל שני שירי פופ בהשראת צביקה פיק, אלילו דאז ולא הצליח לפרוץ את מחסום האנונימיות.

 

התפנית בקריירה שלו אירעה בשנת 1979, עת היה נהגו של הזמר ג'קי מקייטן והקליט בעידוד יהודה קיסר ובהפקתו את אלבום הבכורה שלו : "אלינור" שיצא בשנת 1980 והפך את ארגוב מעבריין מרושש לשעבר לכוכב הכי גדול שידעה המוסיקה המזרחית והישראלית בשנות ה-80 ובכלל.

 

 זוהר ארגוב
 

זוהר ארגוב (יוטיוב)

 

 

בין להיטיו של ארגוב: "אלינור", "סוד המזלות", "מה לך ילדה", "הפרח בגני" (עימו זכה בפסטיבל הזמר המזרחי בשנת 1982) , "מרלן", "בדד" (שיר ג'אז של להקת הג'אז "הברנשים של פיאמנטה" משנת 1970 שארגוב חידש בניחוח מזרחי), "כמו שיכור", "ים של דמעות" (שיר הזמרת אווה פרנסיס במקור) ועוד. אולם, כפי שבוודאי ידוע לכם, ארגוב התמכר קשות לסמים ותלה עצמו בכלא כשהוא הופך אגדה.

 

 

לצידו של ארגוב, החלה פריחה של זמרי החפלות במוסיקה המזרחית בראשם ג'קי מקייטן, שהחל את הקריירה עוד בסוף שנות ה-70, הופך בשנות ה-80 למכונת להיטים משומנת עם להיטים כ"המענטזת", "מריומה", "הקסם השחור", "בואי נערה" וכו'. לצידו של מקייטן בלטו זמרים כמו משה גיאת, אלי לוזון, איציק קלה וישי לוי שהחל דרכו.

 

עם דעיכת הקריירה של ארגוב, החלה לנסוק קריירת הסולו של  חיים משה שהפך לכוכב הגדול של הז'אנר עד סוף העשור ולאורך שנות ה-90  עם להיטים כ"לינדה לינדה", "אהבת חיי", "תן לזמן ללכת", "תודה", "הקולות של פיראוס" ועוד שגישרו בין שירי ארץ ישראל היפה למוזיקת החפלות  ששלטה אז במועדונים המזרחיים. משה היה גם הזמר הישראלי הראשון שהעז להקליט שיר בערבית – "לינדה לינדה", אחד מלהיטיו הראשונים והמזוהים עימו ביותר עד היום.

 

 

מבחינת הצלע הנשית, מי שפרצה לתודעה בשנות ה-80 (על אף שהחלה דרכה כזמרת נשמה בשנות ה-70 כבר) היא לא אחרת מרגלית צנעני שבתכנית אירוח של רבקה מיכאלי בשנת 1986 ביצעה את שירה "נערי שובה אליי" שהפך אותה כוכבת בן לילה וסלל את הדרך לקריירה מוצלחת הנמשכת עד היום.

 

בשנות ה-80 גם לא מעט אמני רוק החלו לשלב אלמנטים מזרחיים בשיריהם כמו דני סנדרסון ("מה הדאווין שלך"), יהודה פוליקר ("בכפיים"), שלומי שבת ואהוד בנאי. כמו כן, תחנת הרדיו גלי צה"ל ייחדה תכנית שבועית לזמר המזרחי בשם "על הדבש ועל הכיפאק" שנתנה חשיפה ובמה ללא מעט מזמרי הז'אנר.

 

 מרגול
 

מרגול(עמית הרמן )

 

 

רוב ריכוזה של המוסיקה המזרחית באותה תקופה היה בתחנה המרכזית הישנה מה שהוגדר "תקופת הקסטות": לא עוד תקליטי ויניל ישנים, אלא קסטות פיראטיות זולות המתנגנות מכל רכב וכל בית.

 

הסרט העיקרי שמייצג את דור "זמרי הקסטות" הוא סרטו של חיים גיל – "כאסח" בכיכובו של חופני כהן וכל כוכבי הזמר המזרחי דאז המציג את הדיסוננס בין התקשורת המתנכלת למוסיקה המזרחית לבין רחשי הקהל הצורך מוסיקה זו ומעריציה.

 

 

דיכאון אחי, דיכאון

 

בתחילת שנות ה-90, על אף שהמוסיקה המזרחית הייתה מושרשת עמוק בלב הקהל הישראלי, החל שינוי בז'אנר: לצד להקות הרוק הצעירות שהחלו להיכנס למיינסטרים, המוסיקה המזרחית שינתה מעט פניה:

 

אלו היו שנים שהמוסיקה הטורקית החלה להשתלט על השוק והחל זוהר כוכבם של זמרים כעופר לוי (שעשה היסטוריה כשהיה הזמר המזרחי הראשון שהופיע בסינרמה, ה"קיסריה" של אז) שהביא את שירי ה"דיכאון" (או אם תרצו שירי נשמה) למיינסטרים : "לב של גבר", "יום הרווקים", "הקלפן" ועוד שירים שהיוו זרם פופולארי בז'אנר.

 

 

בעקבותיו של לוי החלו להתפרסם גם אמנים כאבי ביטר, משה כהן ותמיר גל שהחלו לככב בסרטי דיכאון בהפקות דלות שהפכו להיט בתחנה המרכזית.

 

הזמרת הבולטת מהז'אנר הטורקי הייתה זהבה בן, שפרצה לתודעה עם הלהיט "טיפת מזל" שזכה לסרט בכיכובה וכיכובו של זאב רווח והקנה לה מעמד של כוכבת.

 

 

המהפכה השנייה של המוזיקה המזרחית: אייל גולן ושרית חדד

 

בין השנים 1994-1996 נוצר חלל ריק במוסיקה המזרחית: הסגנון הטורקי הפך מאוס על הקהל, לא קמו זמרים ים תיכוניים משמעותיים שהנפיקו להיטים ונדמה היה שהמוסיקה המזרחית הגיעה לסוף פופולאריותה.

 

בשנת 1996 , חברי להקת הרוק אתניקס, תמיר קליסקי וזאב נחמה, חיפשו זמר מזרחי כדי לעבוד עימו על שירים ים תיכוניים. הם ראו במופע מחווה לזוהר ארגוב את אייל גולן, זמר צעיר שהוציא אלבום כושל והחליטו לקחת אותו תחת חסותם.

 

בשנת 1997 יצא האלבום "בלעדייך" שהפך את גולן ואתניקס לאלילים הבאים של הז'אנר וסלל את הדרך לגולן להפוך לזמר המזרחי המרוויח והמצליח ביותר בשנות ה-90 עד ימינו. הצלחה זו כונתה המהפכה החדשה של המוסיקה המזרחית והכנסתה ללב המיינסטרים בשנית.

 

 

במקביל לגולן, קובי אוז וחברי להקת טיפקס אימצו את שרית חדד, זמרת צעירה ואלמונית שהקליטה מספר שירי דכאון באמצע שנות ה-90, והקליטו עימה את הלהיטים "למה הלכת ממנו" ו"אתך אני כמו דג" שהקנו לה הכרה ציבורית והפכו אותה לחביבת התקשורת.

 

חדד פרצה לתודעה עם להיטי קאלט מזרחיים, סמוך להצלחתו של אייל גולן, דוגמת: "כמו סינדרלה", "הכל סגור", "לב זהב" ועוד שהפכו אותה לנושאת דגלו הבולטת של הז'אנר בניינטיז ובעשור שאחריו.

 

 

האם עדיין קיימת מוסיקה מזרחית?

 

בישראל של שנות ה-2000, המוסיקה המזרחית הפכה למיינסטרים ולמוסיקה המושמעת ביותר ברדיו הישראלי ובטלויזיה הישראלית: הרוק הישראלי, שנכנס בסוף שנות ה-90 למשבר עמוק, די נדחק הצידה והחלו לפרוח זמרים כמושיק עפיה, ליאור נרקיס, קובי פרץ, משה פרץ, דודו אהרון וכו', שחטפו אמנם ביקורת קשה על טקסטים "רדודים" (כטענת המבקרים) ולחנים פופיים קצביים עם מוטיב חוזר  שהקנו להם מעמד של סטארים. סגנונם הוגדר כ"פופ ים תיכוני" בשל ההתחקות אחר המוזיקה הלועזית ומיזוגה עם המוזיקה המזרחית השורשית.

 

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהצלחתם המסחררת בהופעות, כבישתם את הבמות הגדולות בארץ והקהל הרב הפוקד הופעותיהם ויודע כל המילים ה"רדודות" כביכול בעל פה.

 

 

 

בימינו, המוסיקה המזרחית היא חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי, והכוכבים הבולטים בה לצד אייל גולן ושרית חדד הם עומר אדם, עדן בן זקן, מאור אדרי ואיתי לוי. למרות זאת, ההגדרה "מוזיקה מזרחית" כפי שהגדרתי בתחילת סדרת הכתבות, השתנתה כמעט כליל ודי נמוגה במשמעותה המקורית.

 

בשנים האחרונות ניכר שינוי מהותי בסצנת המוסיקה הים תיכונית ולמעשה אין ולו להיט אחד הנושא את ההגדרה הנקייה – "ים תיכוני", אלא הדבר היחיד שנותר מהים תיכוניות לכאורה, הוא הקול המסלסל של הזמרים/ות שנשמע מתון ומעודן יותר ושם קרנו על קצבי ההיפ הופ, רגאטון או מוצר טרנדי אחר שחיסלו כמעט כליל את המוסיקה המזרחית בשנה האחרונה.

 

 

נדמה כי הזמרים הים תיכוניים הבולטים (לא כולם, זו אינה הכללה) הרגישו תקועים והשכילו להבין כי הקהל הישראלי הכיל יתר על המידה ומאס בנסיונות המונוטוניים שלהם להוליד להיט רגעי שלא יחזיק יותר מחודש, וכדי להשלים את הפער ולרכב על הגל שכן הולך (וגם, לא ידוע למשך כמה זמן) עליהם לנטוש מעט את המקצבים והמוסיקה שבנו אותם מלכתחילה והקנו להם תהילתם.

 

כל זה מעלה בי את התהייה: האם המוסיקה המזרחית שהחלה בגטו התרבותי-ממסדי אי שם בשנות ה-30 וה-40, חזרה לאותה נקודה התחלתית בה היא מאבדת מהאותנטיות ונכנעת לנורמות או "חוקים" חברתיים הגורמים לה לאבד זהותה?