BETA

16.04.2018

12:43

 שושנה דמארי
שושנה דמארי,
יח"צ

סיפורה של המוזיקה המזרחית בארץ: מהאיסור לשיר במבטא ועד היום

פרק ראשון בסדרת הכתבות על סיפורה המלא של המוזיקה המזרחית: כיצד נולדה המוזיקה המזרחית? מדוע נאסר על הזמרים לשיר במבטא מזרחי ומי הם כוכביו הראשונים של הזמר המזרחי

 

מהי מוסיקה מזרחית?

 

בשנות ה-60 ועד ימינו, נוצר בקרב הציבור הישראלי מעט בלבול לגבי ההגדרה של מוסיקה מזרחית: מהי מוסיקה מזרחית? האם זה זמר מעדות המזרח שמבצע שיר כלשהוא שלא משנה אם הוא במקצבי רוק או פופ? האם זה כל זמר שמסלסל או האם זו המוסיקה עצמה?

 

ובכן, ולפי ההגדרה היבשה מדובר במוסיקה המושפעת מצלילים מסורתיים ספרדיים וכן מושפעת ממוסיקה ערבית, טורקית, יוונית, תימנית, מרוקאית וצלילים ארצישראליים הגמוניים שבלטו בין שנות ה-30 לשנות ה-50 בזמר העברי. לכן, לא כל שיר, סתם לדוגמא, של אייל גולן או שרית חדד הוא שיר "מזרחי", ועל אותו משקל גם לא שירים של אריק אינשטיין ז"ל, חוה אלברשטיין או יהורם גאון הם "לא מזרחיים".

 

 חווה אלברשטיין
 

חווה אלברשטיין, גם יכולה לשיר "מזרחית" אם תרצה (יח"צ )

 

 

ניצנים ראשונים של זמר מזרחי

 

ניתן לסמן את ראשיתה של המוסיקה המזרחית בישראל בתקופת היישוב העברי בשנות ה-30 וה-40 בלחניהם של יוצרים בולטים בזמר העברי דאז כנחום נרדי (שנולד דווקא באוקראינה), מרדכי זעירא (שנולד אף הוא ברוסיה) ומשה וילנסקי (שנולד בפולין). הם יצרו את מה שלימים כונה ראשית של המוסיקה המזרחית, בשל המקצבים המושפעים מהדבקות הדרוזיות ומהצלילים הערביים מהכפרים הסמוכים.

 

בשנות ה-40 הזמרות העיקריות ש"ייצגו" את המוסיקה המזרחית באותן שנים של טרום קום המדינה היו בנות העדה התימנית: הזמרת התימניה ברכה צפירה (אמו של אריאל זילבר) הקליטה באותן שנים להיטים כ"שיר העבודה והמלאכה" שכתב ביאליק והלחין נחום נרדי על פי מוטיב בוכרי עממי, "בכרם תימן" (שהלחינו וילנסקי וזעירא למילותיו של נתן אלתרמן) ו"יש לי גן" ( שכתב ביאליק והלחין נרדי לפי מוטיביים עממיים סוריים).

 

אסתר גמליאלית (גם בת העדה התימנית), דודתה של זמרת הג'אז עדנה גורן, הקליטה למשל שירים כמו  "גדליה רבע איש" (שכתב אלתרמן והלחין וילנסקי) ו"הטנדר נוסע" (שכתב יעקב אורלנד והלחין משה וילנסקי) שהיו בעלי נופך מזרחי.

 

 

 

אחריהן, יותר לקראת המחצית השנייה של שנות ה-40, נתפרסמו זמרות נוספות כחנה אהרוני ושושנה דמארי, ששרו בעיקר מוסיקה קלה ואם מוסיקה בניחוח מזרחי-תימני, אז בלי ע' ו-ח', שכן הן נתבקשו להטמיע זאת כי זה נתפס כ"מורד" בציונות הישראלית החזקה שהייתה אז.

 

חשוב לציין כי הזמרות הללו  לא ביצעו את השירים ברדיו, ולא הופיעו איתם במועדונים גדולים והומי אדם, אלא שירים אלו נכתבו במיוחד להצגות תיאטרונים כ"המטאטא" ו"הקומקום" שפעלו באותן שנים והיו כמו "הטלויזיה" בימי המנדט הבריטי.

 

 

אם נעסוק בזמרים גברים, אז בסוף שנות ה-40, הזמרים הבולטים ש"עשו מוסיקה מזרחית" בארץ היו אף הם בני העדה התימנית שביצעו בעברית-תימנית פזמונים שעברו מפה לאוזן כשהעיקרי בהם היה שלמה מוק'עה, זמר תימני ששר על קשיי המחייה בישראל של אותן שנים בהומור ובחריפות. להיטו הגדול ביותר הוא  "סעדיה המסכן", ועימו בלט גם הזמר שלמה דחיאני.  אולם, זמרים אלה, בניגוד לזמרות, לא נכנסו לתודעה הציבורית הסטריאוטיפית שראתה בהם נטע זר.

 

מי שכן זכו להצלחה מסחררת בסוף שנות ה-40 ולאורך שנות ה-50  היו "סולימן הגדול" ו"חבורת האש": חבורה שקמה בפלמ"ח בשנות ה-40 ועשתה את החפלות הראשונות בישראל שכללו שירי רועים ושירים עממיים מסביב למדורה כש"הפנים" של החבורה הזו הוא סולימן הגדול (שלמה כהן), אשתו שרה וילדיהם: חופני, יזהר וורדינה כהן שבשנות ה-70 הפכו לזמרים מוכרים בשל עצמם.

 

 

 

כניסתה הראשונה של המוזיקה המזרחית למיינסטרים הישראלי בשנות ה-50

 

שנות ה-50, שנות קיבוץ הגלויות במדינה הצעירה שזה עתה קמה, הביאו עימן שינוי חשוב ומהותי בתפיסה: הזמרים והזמרות כבר לא נתבקשו להטמיע את ה-ח' וה-ע' , ודרך כוכבן של זמרות בנות העדה המזרחית כאהובה צדוק, לילית נגר, חבצלת רון, אילנה דמול, מרים אביגל ששרו בניחוח מזרחי את מיטב הלהיטים ששלטו באותה תקופה ברדיו, כן ברדיו: "זכריה בן עזרא", "סעדיה השוטר", "אל גינת אגוז", "סעי יונה", "אם ננעלו", "עת דודים כלה" וכו' הפכו לשלאגרים באותה תקופה.

 

לצד זה חובה להזכיר כמובן את שושנה דמארי שהחלה עוד בשנות ה-40 והפכה לצידה של יפה ירקוני (שהלהיט המזרחי הגדול הראשון שלה היה דווקא שיר ילדים שכתב והלחין אבשלום כהן) לכוכבת הגדולה של הזמר העברי.

 

 

לצידה של הדמות הנשית, החלה לבלוט הדמות הגברית בתחום הזמר המזרחי, שהתחלקה לשניים:

 

מצד אחד, זמרי "ארץ ישראל" ה"מיינסטרימיים"  שביצעו בין השאר שירים במקצב מזרחי: הבולט בהם היה ישראל יצחקי, אליל הנוער הראשון בישראל, שפרץ עם הלהיט "סימונה מדימונה" שהיה בלע מוטיבים מזרחיים וכן צדוק סביר, החקיין הראשון בישראל, שהקליט שיר מזרחי מהפכני מלא תעוזה בשנת 1958 בשם "שכנוזים שכנוזים" המבליט חוכמת התימני ה"קטן" על האשכנזי הגזען.

 

 אהרון צדוק, בן דודה של אהובה צדוק, הקליט שירים בניחוח מזרחי שהבולט בהם היה "הפטנט מתימן" ולהקת "איילון", להקה בידורית שנולדה בפלמ"ח, הכניסה כמה  להיטים מזרחיים לתודעה: "לנו יש פלאפל" , "רומיה ויואל" ו"פאטימה". חשוב להדגיש  כי זמרים אלו שרו שירי מוסיקה קלה ושירי ארץ ישראל, בהם נכללו הפזמונים ה"מזרחיים", כחלק ולא כעיקר.

 

 

מצד שני, בשנות ה-50 החלו לפעול בארץ כמה מהדמויות המשפיעות של הזמר המזרחי האסלי: ג'ו עמר, יליד מרוקו, חזן ופייטן שפרץ לתודעה  עם הלהיטים : "ברצלונה", "שיר השיכור", "שלום לבן דודי", "לשכת עבודה" ועוד שירים מזרחיים  שהתנגנו מכל חלון והפכו אותו לנושא דגלו של הז'אנר באותן שנים.

 

זמר נוסף שהפך סמל למוסיקה המזרחית בסוף שנות ה-50 הוא פלפל אל מסרי (אלבר מוגרבי), ישראלי שעלה ארצה ממצריים והביא עימו את המקצבים המצריים האותנטיים בטקסטים הומוריסטיים ששיקפו את ההווי הישראלי באותן שנים, הקשיים והתופעות שבלטו אז בארץ הצעירה.

 

בין להיטיו : "הכל בתשלומים", "החופש השנתי", "דיאטה", "אשתי רוצה ללמוד הכל" ועוד, שירים שהפכו אותו לכוכב זמר מזרחי מובהק. מה שאפיין את פלפל אל מסרי זה המבטא הלא ישראלי, המבטא של העולה החדש המזרחי שמנסה להתאקלם בארץ דוברת העברית התקנית מה שביטא את תחושותיהם של העולים החדשים בני העדה המזרחית והפך את פלפל לנציגו של מגזר שלם.

 

 

חברת התקליטים הבולטת שהקליטה זמרים "מזרחיים" באותה תקופה הייתה חברת "האחים אזולאי" ליד השעון ביפו שנתנה להם את הבמה להקליט, בעוד שאר חברות התקליטים נסוגו מכך.

 

בנוסף, החלו לפעול בכרם התימנים מוזיקאים מזרחיים שונים בראשם משה משומר ושלמה מורי שהקימו בשנת 1955 את להקת "צלילי שבזי" שבסוף העשור הפכה ללהקת "השובלים".

 

מבחינה ממסדית, בשנות ה-50  נוסדו להקות פולקלור מעדות המזרח שהבולטת בהן הייתה להקת "ענבל", להקת המחול והזמר התימנית בניהולה של שרה לוי תנאי, להקה שנשלחה מטעם המדינה לארצות שונות בחו"ל והופיעה ברחבי העולם כשהיא מפיצה את הארצישראליות גם בגולה.

 

 

כמו כן, תחנת הרדיו "קול ישראל" הקימה בסוף שנות ה-50 את "קול ציון לגולה" , תחנת שידור של הסוכנות היהודית שהשמיעה פזמונים ופרקי תרבות ממדינות המזרח במשך 15 דקות שבועיות בלבד שהוקדשו בכל פעם לעדה מזרחית אחרת.