BETA

01.03.2018

11:33

ככה זה
ככה זה,
יח"צ

"ככה זה": כן אבל ככה זה לא תשובה. ביקורת

לפני 14 שנה אסי כהן ודנה מודן לימדו אותנו שאהבה זה כואב, היום הם מלמדים אותנו בסדרתם החדשה שהחיים זה מבאס. מיכל קליינברג, ביקורת

הסדרה החדשה של דנה מודן ואסי כהן (שיצרו יחד עם רם נהרי), "ככה זה", עלתה אמש ביס לאחר הייפ לא קטן, בכל זאת - השניים האלה הצליחו לשכנע מדינה שלמה לפני 14 שאהבה זה אולי כואב אבל בהחלט אפשרי והציפיות מלראות את שניהם שוב יחד על המסך היו גבוהות, אז מה אפשר ללמוד (עד כה) הפעם מדנה ואסי? שאהבה זה אולי כואב אבל החיים זה מבאס.

 

שני הפרקים ששודרו אמש הציגו את אסי ודנה, חיים בגפם, בודדים, עצובים; הם יודעים שהשוואה לסדרה ההיא תהיה מתבקשת ולכן לא נעשו פה אפילו נסיונות להסתיר את הזמן שעבר, אסי עם כרס קטנה, דנה עם שיער שיבה לא מועט – כבר ברור שזו הולכת להיות פגישת מחזור מהסוג המבאס של "הזמן עובר כל כך מהר, תראה אותנו היום". אבל – מאסי ודנה, שניים מהאנשים הכי מוכשרים בארץ עם יכולות קומיות מעל הממוצע אני מודה שציפיתי ליותר. הסדרה "ככה זה" בקושי מעלה חיוך, מה שמאלץ אותי לחשוב שאין כאן מטרה כזו בכלל, כי אם יש משהו שכל אדם בישראל שברשותו טלוויזיה יודע, זה שאלו שני אנשים שיודעים להעלות חיוך ויותר מזה, אם הם רוצים.

 

 ככה זה
 

לא באו להצחיק הפעם (יח"צ )

 

 

אוקיי, "אם כך אז זו סדרת דרמה", נותר רק להסיק. אבל גם הדרמה בה מושתקת, מטויחת, "תל אביבית" באדישותה – הדמות של אסי מנסה להתאבד באדישות מוחלטת, עוברת חווית סף מוות בלי שטווח הרגש ישתנה בו לפני או אחרי, הדמות של דנה – גם היא מאובנת וקשה לטלטול, כאשר זו חוטפת התקף לב מרוב בדידות (כמה עצוב), ופחות או יותר מקבלת את הדין באדישות. כל האדישות הזו, שיוויון הנפש והנורמליזציה של הטרגדיה יכולים לתפוס, אם הם מגובים ומתאזנים ברגעים של הומור, אבל סתם ככה? טוב כנראה ש"ככה זה".

 

אז אמרנו שהיא לא מצחיקה ולא מאוד דרמטית, סבבה גם הז'אנר הזה אפשרי, כמו "גירלז" למשל, אבל שוב – חסרים דברים: המונולוגים גם הם לוקים בלקוניות אדישה, "אפשר? כן. בטוח? סבבה, תודה, יותר טוב" אין איזשהם רגעי מונולוג מבריקים, סוחפים, משהו שיגרום לכם לרצות לגנוב משם משפט או שניים לשיחה הבאה שלכם. וגם ברגעים שטיפה יוצאים מהקומפורט זון האדיש, למשל כשדמותו של אסי מתעמתת עם הגרושה שלו – זה עדיין רגיל. הוא אומר לה דברים רגילים – סליחה, טעיתי וכו'. גם אז אין איזו טלטלה או ערך טלוויזיוני.

 

 

בעיה נוספת היא של חוסר אמינות, מעבר לחוסר האמינות בטריוויאליזציה של ניסיון התאבדות והתקף לב, גם האינטרקציה בין הדמויות של אסי ודנה לוקה בחוסר אמינות מבלבלת: דמותו של אסי הרי כרוכה לחלוטין אחרי אשתו עד כדי כך שניסה בגללה להתאבד אבל בה בעת לא מפסיק לפלרטט עם דנה גם כשהיא בשיער פרוע, פיג'מת בית חולים ודגימת צואה ביד – אסי מתמוגג ממנה "איזה חמודה את, בטח את יודעת את זה", מה אני אגיד לכם, פחות.

 

 ככה זה
 

חמוד לך בדיקת צואה (יח"צ )

 

 

"ככה זה" מרגיש די מדויק, נכון - ככה זה, החיים לא תמיד מצחיקים או דרמטיים השאלה אם זה דוקומנטרי או סדרת טלוויזיה ומה היא נותנת לצופה הממוצע, שמגיע מחיים סבירים ובינוניים, לדירתו הסבירה והבינונית ומדליק את הטלוויזיה – וצופה בעוד חיים כאלה? אדישות יכולה להיות מצחיקה בתוך הקונטקסט הנכון אבל אדישות בתוך חיי בדידות מדכאים – זה סתם מייאש.

 

עם זאת, זו סדרה שנחמד לראות ולו רק כי הכריזמה של אסי ודנה שמצליחה למזלם לנצח גם את הסצינות היבשות ולמרות הדליחות והדלות הרגשית זו עדיין צפייה חביבה, פשוט שאפשר הרבה יותר. ל"ככה זה" דווקא יש לא מעט פוטנציאל והרבה אופציות לרגעים שכן יהיו משמעותיים יותר, אבל בינתיים נראה ששני הפרקים הראשונים עונים על שאלת החיים ומשמעותם עם התשובה העייפה "ככה זה", וכמו שכולנו למדנו עוד כשהיינו קטנים – ככה זה לא תשובה.