BETA

14.08.2018

13:36

יוהנה פרנר בשידור בטלוויזיה החינוכית
יוהנה פרנר בשידור בטלוויזיה החינוכית,
לע"מ

"תיבת הקסמים" של אבא אבן: כך הוקמה הטלוויזיה החינוכית בישראל

ב-1963 התקבלה ההחלטה, ובהמשך, בטקס חגיגי, החלה הטלוויזיה החינוכית את שידוריה. חזרה אל הרגעים הגדולים שהובילו להקמת הטלוויזיה החינוכית הישראלית • פרויקט 70/70

פרק 1: מנהרת הזמן

"זו לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני, ויש בה ילדים כמוך וכמוני..."

הילדים משכונת חיים, 1974

 

ילדים מרגשים, הילדים משכונת חיים. צוחקים, כועסים, סקרנים, וגם לומדים משהו על הדרך. כמו כולנו, אי-אז בחופש הגדול, כשישבנו מול הטלוויזיה החינוכית וצפינו ברצף תוכניות שמהוות עד היום חלק מזכרונות הילדות שלנו. עם הקוצים של קישקשתא והבית של פיסטוק; הבית המוזר של המומינים ושל שאלתיאל קוואק; עוזי ב"פרפר נחמד" מחלק שלגונים לכולם ומרקו מחפש את אמא שלו כל הקיץ; נילס רוכב על מולי האווז ומולי אחר, הבן של יהורם וליאורה, מבריז מההצגה על הנסיך הקטן. ומי שהתמזל מזלו ונשאר חולה בבית, במקום ללכת לבית הספר, היה צולל לסיפורים עם "קריאת כיוון" ולומד אנגלית וחשבון, בלי גירים אבל עם הרבה דמיון. כי זו לא שכונת פאר, החינוכית, אבל מאז שהוקמה ועד היום היא כולה טלוויזיה והיא כולה חינוכית. אז רגע לפני הסגירה הצפויה, זה הזמן להיזכר איך הכל התחיל.

 

פרק 2: מה התועלת בטלוויזיה?

"לג'ורג' וושינגטון לא היתה טלוויזיה, כך שאנו יכולים להסתדר בלעדיה מספר שנים"

רה"מ דוד בן גוריון, 1962

 

כבר בתחילת שנות החמישים עמדו הישראלים נרגשים אל מול הרעיון שיעבור את נמל יפו מכשיר הקסם מאמריקה הנקרא "טלביזיה". אבל כמו משה רבנו בזמנו, ראו את הארץ ולא באו בשעריה. במדינה החלוצית והסוציאליסטית הצעירה של אז, המכשיר החדש עלול היה - כך סברו שרי הממשלה – להשחית את המידות הטובות של הנוער העברי. כן, הממסד המפא"יניקי השמרן עם המבטא היידישאי האמין שהישראלי החדש יהפוך לפרחח קל דעת לאחר צפייה בטלוויזיה. וזה עוד מבלי להכיר את אופירה וברקוביץ'.

 

 דוד בן גוריון בראיון טלוויזיוני

גילה את יתרונות הטלוויזיה. דוד בן גוריון מתראיין לרשת CBS בשנת 59' (לע"מ)

 

 

והיה גם העניין הביטחוני: בשכונה הלבנטינית הזו קלטו מכשירי הטלוויזיה גם שידורי תעמולה ערבית נגד ישראל, מה שגרם לבן גוריון להחריף את עמדתו נגד הקמת טלוויזיה ישראלית במשך שנים רבות, עד שבא הרמטכ"ל דאז יגאל ידין והציע להחזיר באותו מטבע ולנצל שידורי טלוויזיה ישראליים בערבית לדברי תעמולה וחינוך. כך, משנה לשנה, נעה המטוטלת בממשלה מיתרון לחיסרון סביב הרעיון לטלוויזיה כחול-לבן. אבל מכיוון שאף אחד לא רוצה להישאר מאחור, נראה היה כי הרעיון הזה בלתי נמנע, ועד שתנוח דעתם של מרבית המתנגדים, תוקם בישראל תחנת טלוויזיה שתשדר תכנים לימודיים לבתי הספר.

 

פרק 3: העם רוצה טלוויזיה

"הייתי רוצה לראות את הזמרים. שומעים אותם ולא יודעים כיצד הם נראים בחיים"

הציבור בישראל משתוקק לצפות בטלוויזיה, 1959

 

דרך החתחתים הזו החלה בשנת 1952, כאשר הוחלט על הקמת תחנת טלוויזיה לצרכי לימוד בהנהלת "מכון ויצמן", זאת לאחר שנשיא חברת הטלוויזיה "אמרסון" ביקר בישראל ונפגש עם הזקן. "תהיה זו המדינה הראשונה בחלק עולם זה שתזכה למתקני טלוויזיה", הכריז בחגיגיות. באותה מהירות שבה עלה, הרעיון הזה גם ירד מהפרק, רק כדי לחזור שוב בספטמבר 57', ולהתבטל - ולחזור שוב כעבור ארבע שנים, עת דנו שרי הממשלה בהצעה להקים רשת טלוויזיה יחד עם תעשייה של מקלטי טלוויזיה, שיופנו בעיקר לייצוא. מדינה צעירה צריכה כסף? צריכה. וייצוא של הפלא האלקטרוני הזה יעשה את העבודה? יעשה. אז תקימו ועדה, אמרו.

 

ולא שלא היה ביקוש. טומי לפיד כתב עוד ב-25.8.59 בעיתון "מעריב" כיצד הצטופפו תושבי רמת גן סביב מכשיר טלוויזיה שיוצר בארץ. "הייתי רוצה לראות בטלוויזיה את הזמרים", אומר אחד מהם בהתלהבות. "שומעים אותם כל השנים ולא יודעים כיצד הם נראים בחיים. את שושנה דמארי, למשל". חבורת ילדים בני 12 בודקים אם הקריין נמצא מאחורי מסך הטלוויזיה וכולם מפנטזים במה היו צופים: ספורט, אופנה ובלי נאומי בחירות בבקשה.

 

כתבתו של יוסף (טומי) לפיד בעיתון מעריב - 25.8.1959

כתבתו של יוסף (טומי) לפיד בעיתון מעריב - 25.8.1959( צילום מסך - מעריב)

 

 

גם סקר של ארגון אונסק"ו - ארגון החינוך והתרבות של האו"ם - בדק ומצא שהעם בישראל היה רוצה לשבת על הכורסא בבית מול הטלוויזיה. במסיבת עיתונאים שערך הארגון ב-26.6.61 אמרו הסוקרים שכדאי לנו לשדר בטלוויזיה תוכניות חינוכיות לבתי הספר. אלא שקשיים כלכליים מנעו לפי שעה את המהלך ההיסטורי, ושר החינוך אבא אבן מלמל חרש "לו הייתי רוטשילד", כשלפתע הופיע בפתח משרדו הלורד ויקטור רוטשילד בכבודו ובעצמו והציע לממן הקמת טלוויזיה לימודית בישראל ואת שידוריה בשנתיים-שלוש הראשונות. הוועדה אמרה שסבבה בעיקרון, אבל שזה יהיה ניסיון ביניים, עד שיראו את מידת ההצלחה.

 

 

 

ב-21.10.62 החליטה הוועדה לעניין הקמת טלוויזיה לבחון את מימוש הרעיון. בשלב הראשון, כך הציעו, יוקמו אולפנים שישדרו כעשרים תוכניות בשבוע למספר מוגבל של בתי ספר, תחת פיקוח של מומחים שיבחנו את התועלת שבדבר. העלות? 1.5-2.5 מיליון לירות ארץ ישראליות עבור ההקמה וכ-2.5 מיליון עבור תפעול של שנה. הוועדה אמרה שתשקול זאת, כאשר קולות שיצאו נגד ההחלטה החלו להישמע.

 

פרק 4: המתנגדים

"מי שמפעיל את המכשיר לדקה, נשאר שבוי אם לא חונן בכוח רצון שבגבורה"

סעדיה גלב, "דבר", 1962

 

תאמינו או לא, אבל לא כולם היו מרוצים מהכוונה להקים טלוויזיה ישראלית. רה"מ בן גוריון אמנם היה ראשון המתנגדים, אבל השתכנע לאחר שהבין שהרכבת כבר נסעה בלעדיו: יותר ויותר ישראליים רכשו מקלטי טלוויזיה וקלטו שידורים באופן פיראטי. יתר על כן, לא קל היה לעמוד בפני השכנועים של אבא אבן, שהיה תומך נלהב של הרעיון. את ההגדרה החדשה של הטלוויזיה כטלוויזיה לימודית לבתי הספר בן גוריון יכול היה לעכל, וכשאבן פירט בפניו את הרעיון לפני נסיעה לסקנדינביה, נתן את הסכמתו. גם ביקור בפריז בספטמבר 62' עימת אותו עם השאלה הזאת, לאחר שדה גול סיפר כיצד נאם לאומה באמצעות הטלוויזיה והפציר בו להופיע בטלוויזיה ישראלית. כשהגיע לחדרו במלון, כך אומרים, צפה הזקן בסרט על ריקוד דבורים, שהפיח בו רצון לרקוד כל הדרך אל המצלמה, ולאשר סוף כל סוף את הניסוי הבידורי-חינוכי.

 

גם מקרב המדיה עצמה קמה התנגדות. ממש כמו לפני הקמת תאגיד השידור הציבורי במאי אשתקד, העובדים של היום מחו נגד גוף השידור של מחר. ביום שישי, ה-16.11.62, קיים ועד עובדי הרדיו של "קול ישראל" ישיבה סוערת במיוחד במטרה למנוע את רוע הגזירה. כבסרט נע עשו את דרכם ספלי תה ומגשי ביסקוויטים לתוך חדר הישיבות ומחוצה לו, בעוד עובדי הרדיו וטכנאיו מרימים קול צעקה נגד המהלך. עוד זה מדבר וזה בא, נערכו פגישות עם נציגיו של רוטשילד בישראל ומברק בהול עשה את דרכו אל משרדו של שר הדואר, אליהו ששון.

 

העובדים הביעו חשש מפני אובדן מקומות עבודה וביקשו שהות להיערך לדיון נוסף בנושא, במרתון של פגישות וישיבות עד צאת השבת. למעשה, הרוחות סערו עד כדי כך שבאופן לא מפתיע תבעו הטכנאים להשבית את שידורי הרדיו בעוד יומיים, עת תתכנס ישיבת הממשלה השבועית ובה ידונו השרים בהקמת הטלוויזיה הלימודית. הלחץ עשה את שלו, ובישיבה שהתכנסה ביום ראשון הציג שר הדואר את דברי ועד העובדים בפני ראש הממשלה, ובסופה דחתה הממשלה את הדיון על הקמת הטלוויזיה הלימודית למועד אחר.

 

 ראיון של השחקן ויטוריו גאסמן לעיתון מעריב - 18.11.62

ראיון של השחקן ויטוריו גאסמן לעיתון מעריב - 18.11.62( צילום מסך - מעריב)

 

 

עובדי הרדיו לא היו היחידים שהתנגדו לטלוויזיה: אליהם הצטרף גם האגף החרדי בממשלה, שחרד מפני קלקול הנוער, וגם כאלה שסברו שהמדיום החדש שטחי ורדוד. אל הקולות המתנדנדים הצטרף השחקן האיטלקי ויטוריו גאסמן, שבראיון לעיתון "מעריב" מתאריך 18.11.62 אמנם שיבח את עצם הרעיון להקמת טלוויזיה חינוכית ("שהרי היא מיועדת לפי שמה לחנך את הציבור") אבל גם התלונן על חוסר שיתוף פעולה של הטלוויזיה עם התיאטרון האיטלקי בהצגת הפקות מקור, ומחסור בזמן לעבודה על מופעים משודרים. "אין זו עבודה אמנותית. זוהי רמאות באמנות וחינוך לשטחיות ואין לכך שום שייכות לתיאטרון או לאמנות הבמה," טען והוסיף: "אצלנו כבר נכנסו העניינים לשגרה ויש בכך חינוך רע לציבור. אבל אצלכם עוד לא התחילו, לפיכך כדאי שלא תחזרו על השגיאות שלנו".

 

גאסמן יכול להמשיך להתריע, אבל רעיון הטלוויזיה החינוכית הפך כמעט לעובדה מוגמרת, כפי שאמר סעדיה גלב, במאמר מערכת של עיתון "דבר: "מתנגדי הטלוויזיה בישראל הם בעלי אותו סיכוי להצלחה כמו נהגי מרכבות הסוסים, בשעתם, בהתנגדותם למכוניות". גלב סיפר כי שהה לאחרונה עם משפחתו בארצות הברית ו"למדנו רבות על המכשיר הנוצץ מניסיוננו אנו ומתוך התבוננות באחרים", ומפרט את היתרונות שבמכשיר הפלא: "יושב לו אדם בחדרו ורואה היסטוריה בהתהוותה", לצד החסרונות: "מהות כוח המשיכה של הטלוויזיה מעין סם משכר המשתלט על הנפש ואינו מרפה. מי שמפעיל את המכשיר לדקה, נשאר שבוי אם לא חונן בכוח רצון שבגבורה". הוא סיכם: "בשביל מה לקרוא ספר, כאשר תמציתו ישודר? מדוע להשתתף בהרצאות ובוויכוחים פומביים, כאשר כל מרצה מגיע הביתה? כלפי הצעירים נזק הסבילות יכול להיות רב". על יוטיוב, מכל מקום, לא דיבר.

 

 מאמר מערכת של סעדיה גלב מעיתון דבר

מאמר מערכת של סעדיה גלב מעיתון דבר( צילום מסך - דבר)

 

 

פרק 5: ההכרזה

"הטלוויזיה הלימודית תתרום תרומה ניכרת למיזוג חברתי בישראל"

אבא אבן מכריז על הקמת הטלוויזיה החינוכית, 1963

 

הדיון נדחה, וגם הסתיו עבר. חודשיים חלפו בוויכוחים ובדיונים, והנה קם יהודי מלונדון בשם ויקטור ארואש, וביקש להקים תחנת טלוויזיה משלו בישראל. הכוונות היו טובות, אבל שר הדואר ששון אמר שזה לא הזמן לתחנות טלוויזיה אחרות וויקטור אחר, רוטשילד, הוא זה שיקים את הטלוויזיה הלימודית. היה זה אות לפתיחת המהלך ההיסטורי. ב-6.2.63 טס מנכ"ל משרד החינוך והתרבות לרומא במטרה להיפגש עם ראשי משרד החינוך של ממשלת איטליה בענייני טלוויזיה חינוכית ולערוך ביקורים בתחנות טלוויזיה ובכיתות לימוד. הוא חזר לארץ, ובפיו בשורה: זה ייתכן, זה אפשרי.

 

חודש לאחר מכן, ב-6.3.1963, קם דבר בישראל. ממשלת ישראל התכנסה כדי להצביע בעד או נגד הצעתו של שר החינוך אבא אבן על הקמת טלוויזיה לימודית במימונו של הלורד רוטשילד. האולם השתתק, ואבא אבן התפנה לשאת דברים. השר המוערך בעולם, עם האנגלית המושלמת, הביא דוגמאות להצלחתה של טלוויזיה כזאת ממדינות באירופה, וטען שהשידורים העבריים ישפרו את החינוך של האוכלוסיות הנחשלות. וכן, חברי הכנסת מהמפד"ל יכולים להירגע: גם חינוך דתי יבוא לידי ביטוי בשידורי הטלוויזיה. מנגד, סיעת מק"י הקומוניסטית התנגדה למהלך וטענה שהטלוויזיה תהווה השפעה זרה על הנוער. בסיום הוויכוחים, התפנו להצבעה: 55 חברי כנסת הצביעו בעד, 43 נגד, 2 נמנעים. ממשלת ישראל הכריזה בזאת על הקמת טלוויזיה לימודית במדינת ישראל, היא הטלוויזיה החינוכית.

 

 

ששון ושמחה, אבל זה הזמן להפשיל שרוולים ולהתחיל בעבודה. וכך, ביום שישי, 3.8.63, התכנסה הוועדה לענייני טלוויזיה והחליטה איך תיראה הטלוויזיה בשלב הראשון. הוחלט כי "נאמנות הטלוויזיה הלימודית", כפי שנקראה, תחל את שידוריה במקלטי טלוויזיה שיותקנו על-ידי משרד הדואר ב-30-40 בתי ספר ברי מזל באיזור רמלה-לוד, ובמספר בתי ספר נוספים בפאתי ירושלים ובנגב, בכיתות ז'-ט'. המשדר המרכזי יותקן באיתנים שבהרי ירושלים, ומשם ישדר לכל חלקי הארץ. מפעל ציוני מאתגר, יש להודות, וזאת הייתה רק ההתחלה.

 

פרק 6: הקמת הטלוויזיה החינוכית

"תיבת קסמים זו תעניק לכם אפשרויות חדשות להבנתו של החומר הלימודי"

שר החינוך זלמן ארן, 1966

 

שנה וחצי חלפה, והטלוויזיה הפכה מרעיון לדבר של ממש. ועם האוכל בא התיאבון: בעוד ההכנות להקמת הטלוויזיה הלימודית נשלמות, נבחנה האפשרות להקמת טלוויזיה ארצית שתשדר לכלל האזרחים. במוצאי שבת, 13.3.65, הגיעה לישראל משלחת של מומחי טלוויזיה, אנשי איגוד השידור האירופי, על מנת להתרשם מהתנאים לכינון טלוויזיה בישראל, לבחון את התנאים הטכניים ולהגיש דו"ח מפורט לממשלה. אל "נאמנות הטלוויזיה הלימודית", לעומת זאת, שהיא מוסד עצמאי, לא התייחסו. בשבילה היה כבר מי שהכין את הקרקע לפעילותה, וניסה לבדוק איך עובד השידור. ביום שני, 4.1.66, בשעה 11 בבוקר, בוצע בערוץ 8 – ערוץ הטלוויזיה הלימודית - שידור ניסיוני ראשון על-ידי דואר ישראל.

 

מורה משדרת בטלוויזיה החינוכית

יוהנה פרנר רמשדרת בטלוויזיה החינוכית( לע"מ)

 

 

עיתון "המשמר" דיווח כי השידור נמשך חצי שעה, ונפתח באות זיהוי התחנה, הכולל ציור מסוגנן של סמל הדואר. לאחר מכן הוקרנו צילומים של תחנת השידור "איתנים" וצילומי נוף ישראלי, שירים עבריים ומוזיקה סימפונית. כך, במשך שבוע שלם, נערכו השידורים מידי יום ב-11:00 וב-19:30, בעוד העוברים והשבים ברחוב מצטופפים מול חלונות הראווה של חנויות מכשירי החשמל, וצופים בעיניים כלות במכשיר הנוצץ המקרין שידור עברי מקורי. מלבד האטרקציה, היה לציבור תפקיד: הוא התבקש לשלוח גלויות למשרד הדואר, ולפרט את הערותיו על איכות הווידאו והסאונד (כן, היו ימים בהם אנשים טרחו לשלוח גלויות ולא ניתקו לפני המשוב הטלפוני).

 

שידורי הניסיון השתלמו וההתמדה ניצחה: ב-24.3.66, בשעה 12:18 (באיחור של 3 דקות, אבל מי סופר) לחץ ראש הממשלה לוי אשכול על כפתור אדום – ומדומה כמובן, לצורך ההצגה - שהיה נתון בכן מיוחד על שולחן ארוך באולפן הטלוויזיה החינוכית ברמת אביב, ובכך החל שידור הטלוויזיה הראשון של ישראל ל-32 בתי הספר באיזור רמלה-לוד.

 

עיתון דבר מדווח על פתיחת שידורי הטלוויזיה החינוכית - 25.3.66

עיתון דבר מדווח על פתיחת שידורי הטלוויזיה החינוכית - 25.3.66( דבר - צילום מסך)

 

 

לפני הלחיצה על הבאזר התרחש טקס באחד משני האולפנים בבניין החדש של הטלוויזיה החינוכית. "ליד שולחן הנשיאות", דיווח כתב עיתון 'דבר' יורם פרי, "נראו ראש הממשלה לוי אשכול, שר האוצר פנחס ספיר, שר החינוך זלמן ארן, שר הדואר אליהו ששון, יושב ראש הכנסת קדיש לוז, לורד רוטשילד, ראש עיריית תל-אביב מרדכי נמיר, נציגי הסגל הדיפלומטי ואישים אחרים. את האולם המקושט מילאו כ-200 מוזמנים...

 

"חלקו הראשון של הטקס כלל תוכנית טלוויזיה מיוחדת שנמשכה שעה והוכנה מראש, בה סופר על השתלשלות המאורעות שהביאו להקמת הטלוויזיה בארץ. בין השאר הופיעו בשידור, שהוקרן ברשת הפנימית של האולפן, לורד רוטשילד שיזם את הקמת הנאמנות עוד בדצמבר 1961 (הכוונה לנאמנות הטלוויזיה הלימודית, היא הטלוויזיה החינוכית. ע.ר), שר החוץ אבא אבן שבתקופת כהונתו כשר החינוך אישרה הממשלה את הקמת הנאמנות. שר החינוך ז. ארן שמשרדו אחראי על התוכן החינוכי של התוכניות, וכן עובדי הטלוויזיה, וביניהם המנהל הכללי מ. ראו, והמנהל החינוכי ד"ר בלומנטל, שהציגו את דרכי עבודתה של הנאמנות, עמדו על השלבים השונים בהכנת השידורים ואף הראו קטעים מתוך שיעורים באנגלית, ביולוגיה ומתמטיקה...

 

"ראש הממשלה לוי אשכול עמד על חשיבות התקנת הטלוויזיה כמכשיר חינוכי בארץ. הוא בירך את בית רוטשילד על תרומתו, האחרונה בסדרת הפעולות הרבות שעשה בארץ. אשכול הזכיר, כי אמנם יש כאלה החוששים עדיין מפני התקנת טלוויזיה כללית בארץ, אך טען כי איש אינו מפקפק עוד בחשיבות הטלוויזיה החינוכית. ראש הממשלה סיים דבריו בהדגישו את העובדה שהטלוויזיה של עם הספר נפתחת דווקא בשיעורים לבתי ספר, ובהביעו 'משאלה שהיא בגדר חלום' שלא ירחק היום והטלוויזיה תזכה לפיתוח, טיפוח והרחבה עד כדי הקמת אוניברסיטה טלוויזיונית."

 

 

כתב העיתון ממשיך: "מיד אחרי הטקס הוחל בשידור השיעור הראשון לבתי הספר. השיעור, שהיה שיעור פתיחה בסדרת שיעורי המתמטיקה, נפתח בברכת שהחיינו של לורד רוטשילד, דברי ברכה קצרים של שר החינוך והצגת השאלה 'מדוע אנו לומדים מתמטיקה' על ידי המורה בנימין מאיר.

 

"השיעורים נמשכים 25 דקות והם יינתנו בשלושה מקצועות – מתמטיקה, אנגלית וביולוגיה. כל מקצוע – פעמיים בשבוע. בטלוויזיה החינוכית לא תציג שום דבר שהוא במחלוקת דתית או מדינית בישראל. משרד החינוך יקיים מעקבים בכל הכיתות בהם הותקנו מכשירי הטלוויזיה כדי לעמוד על יעילות השידורים ועל תוצאות משדרים אלה."

 

בשידור הראשון, כאמור, בירך שר החינוך את התלמידים הצופים לראשונה בפלא. הוא בעצמו, איך לומר, היה יכול לקחת שיעורים מבנימין נתניהו בדיבור מול מצלמה, משום שהעדיף לקרוא מבריסטול שעמד לצדה. לאחר הנאום, תלמידי כיתה ז' התעוררו משנתם וצפו בתוכנית "שיעורים ראשונים בחשבון" בפרק "תחושת המספר והכמות", בהנחיית המורה שלומית דקל, שהסבירה על שיטות לכתיבת מספרים ביחד עם הבובה הקריפית-משהו, דודו; ותלמידי כיתות ט' למדו ביולוגיה מאת המורה יוהנה פרנר. וממש כמו בתחילת ימי תאגיד השידור הציבורי, גם ביומה הראשון של הטלוויזיה החינוכית הבטיחו הקריינים שהשידור ישתפר בימים הקרובים וכי יש להתאזר בסבלנות.

 

למחרת התפרסמה ביקורת הטלוויזיה הראשונה בישראל. "השידור החל באיחור, אבל התמונות ברורות", כתבו ב"ידיעות אחרונות". וזה עוד לפני שעברנו לשידור ב-HD. איתן הבר התלווה אל אחת הכיתות ביום ההיסטורי, ודיווח ש"תלמידים ומורים נעצו עיניים מהופנטות במכשיר." אכן, קם הדבר ונהיה.

 

 

פרק אחרון? - הסוף

"במלאות 70 שנה למדינה, לא נותנים לנו סטירה במקום מתנה!"

כוכבי הטלוויזיה החינוכית מוחים נגד הסגירה, 2018

 

מאותו יום והלאה החלו עובדי הטלוויזיה החינוכית בהפקה של תוכניות באפס תקציב, עם הרבה דמיון ותעוזה. טכנאים בריטיים שהלורד שלח סייעו לצוות המצומצם שגויס לבנות קוליסות ותפאורות ולפקח על הפעלת ציוד השידור, הצילום וההקלטה. מיום ליום הפכה נאמנות הטלוויזיה הלימודית לסיפור הצלחה, וסללה את הדרך להקמת הטלוויזיה הישראלית. מפרויקט לבתי הספר התפשטה הטלוויזיה החינוכית לתחנת שידור לכלל הארץ, לגדולים ולקטנים, עם הפקות מקור מרשימות וחלוציות ותוכניות מחו"ל, מדובבות ובשפת המקור. שמה הראשוני הפך להיות "המרכז לטלוויזיה חינוכית" ואז ל- "הטלוויזיה החינוכית הישראלית", המוכרת כטלוויזיה החינוכית, או בימינו-אנו פשוט: "חינוכיתוש".

 

לאחר כל התוכניות שגדלנו עליהן, בכל דור ודור, מ"רגע עם דודלי" ועד ל"פרפר נחמד", החלה החינוכית בשנים האחרונות להתחדש בתוכניות חדשות לילדים ולילדים ברוחם, ובעמודי פייסבוק ויוטיוב תוססים ומרשימים. אין ספק, אפוא, שהניסוי ההוא הצליח והדיונים האינסופיים השתלמו. אולם כעת, כך מסתמן, תם עידן. במסגרת חוק השידור הציבורי הישראלי, הטלוויזיה החינוכית תיסגר באוגוסט ותהפוך לערוץ ילדים בתאגיד "כאן" בשם "כאן חינוכית". זה כבר לא יהיה אותו דבר, ובניגוד לרשות השידור בשנה שעברה, החינוכית עובדת ויוצרת כעת במלוא עוזה. אתמול התקיים בכנסת דיון בנושא, בתקווה שהמטוטלת תנוע לצד השני. וכעת, לקראת הסוף, אם חוזרים 51 שנה אחורה, מבינים את גודל ההישג, של טלוויזיה חינוכית במדינה צעירה, עם ילדים שזכו לראשונה לצפות בשידור טלוויזיוני איכותי.