BETA

16.02.2018

11:58

מתוך הספר איה פלוטו
מתוך הספר איה פלוטו ,
ללא קרדיט

הכל התחיל בציור לתינוקת: כך נולד ספר הילדים "איה פלוטו"

גדי, השכן של משפחת רון, אהב לשחק עם כלבם פלוטו - ופגישה ב-1957 בין האבא המאייר ללאה גולדברג שינתה את חייהם. לאן התגלגלו גיבורי הקלאסיקה? • פרויקט 70/70

"סיפור בחרוזים לפעוטים" (מנוקד). כך בחר מדור הספרים של עיתון "למרחב" להתייחס לספר ההוא, במסגרת המדור ב-13.9.1957. בין קובץ השירים "האש באבן" של טוביה ריבנר לבין ספר המחקר "אוכלוסין וחברה בעמים ובישראל", הסתתרה לה קלאסיקה עתידית. 

 

"ספר לפעוטות", קימצו עוד יותר במלים במדור "מדף" של על המשמר. בעשרות השנים הבאות, וגם היום, מיליוני פעוטות ישמעו - ברדיו, בטלוויזיה וליד המיטה - שלפלוטו היה הכל, מרק ועצם, ושזה טוב ויפה, אבל בעצם, נמאס לו לשבת כך לבדו.

 

>> לכתבות קודמות בפרויקט 70/70

1948 | עוצר! יש מיפקד1949 | "ריח שלום באוויר"1950 | שלג בשדרות רוטשילד1951 | האוטובוס הראשון לאילת1952 | מה זה שקדי מרק? • 1953 | מישקה והמדליה הפראלימפית • 1954 | נתן זינק על הרימון • 1955 | ויצק, המחשב הראשון • 1956 | ראשת העיר הראשונה

 

מתוך הספר איה פלוטו

החרוזים: לאה גולדברג

 


למרות שהספר מזוהה עם גולדברג, הרי שמשפחת רון היא זו שהגתה את הראיון, כאשר ארי צייר את הכלב המשפחתי פלוטו כדי לשמח את בתו התינוקת אסנת, ואשתו, דינה, כתבה קטעי פרוזה שהתאימו לציורים ושהסבירו לפעוטה מה פשר מעלליו של הכלב. לאחר שהציורים נתלו בחדר האוכל הקיבוצי, הילדים התלהבו, ובמחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי פנו אל הוצאת הספרים שלהם, הוצאת פועלים, ואל גולדברג שערכה אז את ספרי הילדים. 

 

גדי בן יקר היה זה שיצא לחפש את פלוטו, בספר שחרזה לאה גולדברג ואייר ארי רון. "הייתי אז בן 3, כשהספר יצא. הייתי בן קבוצה של אסנת, הייתי השכן ואהבתי לשחק עם הכלב", הוא מספר לנו. "הכלב היה נחמד, היינו משחקים בחוץ, אהבתי חיות... לא היה מה לעשות אז, זה לא היה עידן של סמארטפונים וטאבלטים".

אם לא אכפת לכם", הציעה לאה גולדברג לארי רון מאייר הספר, "אני אכתוב את החרוזים


"סיפור משעשע, נעים לקריאה ולראייה", חתם המבקר ב.א כעבור ארבעה חודשים במדור הספרים של "הבוקר". כשנה קודם, על פי תחקיר של איתמר מ"חנות הספרים של איתמר", יצא רון ממגידו לתל אביב לפגישה עם גולדברג, שהתלהבה מאוד - אבל הציעה שיפורים. ילדים לא אוהבים פרוזה וזקוקים לחרוזים, אמרה. ארי הסביר שרעייתו לא תוכל להפוך את הסיפור לשיר בחרוזים, וגולדברג ענתה: "אם לא אכפת לכם, אני אכתוב את החרוזים". כעבור כמה ימים היא שלחה אליו מכתב והמליצה לו להשאיר את ההקדשה לילדה במילה אחת, "לאסנת"; היא גם ביקשה לבוא ולפגוש את "הגברת הצעירה" כהגדרתה, אם כי ציינה שהיא אינה בקו הבריאות, ומסרה ברכות לדינה הכותבת.

 

לאה גולדברג בנמל התעופה בן גוריון
 

לאה גולדברג. ביקשה "לבוא לפגוש את הגברת הצעירה" (משה מילנר, לע"מ )

 

 

הרבה הייפ, כמו שהבנתם מהביקורות, לא היה בהתחלה. אבל עם השנים הספר תפס תאוצה והחל לככב בתסכיתי רדיו ובהמשך גם בטלוויזיה החינוכית. "אנחנו נחשפנו אליו לראשונה בגן, כשסיפרו לנו אותו", מספר גדי. "האם ידענו שזו תהיה קלאסיקה? מי ידע בכלל שזה יתגלגל להוצאת הספרים, ללאה גולדברג, לאן שזה יתגלגל".

 

משפחת רון לא נשארה בקיבוץ, עברה דירה והקשר בינה לבין הילד גיבור הסיפור לא נשמר. אסנת עברה לארצות הברית, ארי נפטר בשנים האחרונות. וגדי? הוא נשאר בקיבוץ. "עבדתי בקיבוץ במוסך הרבה שנים, אחר כך ניהלתי את המוסך וכשהיתה הפרטה עברתי לעבוד בחזרה במפעל הפוליגל של הקיבוץ, שהיום הוא בשותפות עם פלזית לאחר שהם קנו אותנו".

 

 

להיות מזוהה כל כך עם סיפור - למרות שזה ספר ילדים אהוב - זה תמיד כיף, או מתחיל להעיק בשלב מסוים?

 

"שמע, כבר ראיינו אותי בכל מיני מקומות, אז זה קצת מעיק לפעמים", הוא אומר ואת החיוך שומעים ממגידו, "אבל נו, בסדר".

 

ואם תהיתם, אגב, איך ידענו שגדי הוא-הוא גדי מהסיפור? זה די פשוט, מתברר. "לא היה במגידו, לא לפני ולא אחרי, בן קיבוץ אחר שקוראים לו גדי".