BETA

15.02.2018

09:49

 צורת המים
צורת המים
, יחצ

"צורת המים": וגם הצורה של הקולנוע. ביקורת

"צורת המים" לוקח מהמדיום הקולנועי את כ-ל מה שיש לו לתת, עם הרבה רגש, עיצוב וסוריאליזם קסום, ומסתמן כאחד הסרטים הטובים של השנה. מיכל קליינברג, ביקורת

 

לצערי נקלעתי לאחרונה להקרנה של חמישים גוונים של כלום, כאשר מה שהיה מעצבן שם יותר מהכל, יותר מהתוכן השיווקי חסר הבושה, יותר מאינפלציה מיותרת של הפטמות של דקוטה ג'ונסון, יותר מהעלילה המופרכת – היה פשוט הזילזול הבוטה בקולנוע עצמו, זלזול בצופים וזלזלול המוחלט במדיום, כמו חטיף שאפילו לא מסתיר את זה שאין בו שום זכר לאבות המזון ופשוט מונה ללא בושה את צבעי המאכל שבו, כך "50 גוונים" אפילו לא מסתיר את זה שכל קשר בינו ובין קולנוע מקרי בהחלט.

 

אבל כאן נכנס הסרט "צורת המים" של ג'יירמו דל טורו; כמו תחבושת קרירה, נעימה והכרחית על כווית הטמטום שהותירה בי ההקרנה ההיא; כי "צורת המים" הוא גם הצורה של הקולנוע, בכל פריים ופריים זועקת ממנו התשוקה הכמעט חושנית למדיום הקולנועי, עם מחשבה דקדקנית של עיצוב, צילום, מוזיקה, רגש, השראה – כל מה שאתם אמורים לקבל כשאתם יושבים בחושך מול המסך הגדול וכבר שכחתם שמגיע לכם לקבל.

 

 הצורה של המים
 

מחשבה דקדקנית על כל פרט (יח"צ )

 

 

"צורת המים" מתקיים על רקע המלחמה הקרה באמריקה 1962. אליזה (סאלי הוקינס) היא אישה אילמת החיה בבדידות מוחלטת מלבד חברות מקסימה עם השכן ממול. היא עובדת כמנקה במעבדה ממשלתית מסתורית הנמצאת תחת אבטחה גבוהה ומתורגלת בשגרה שקטה של חיים בודדים, אבל החיים שלה משתנים כאשר היא נחשפת ליצור מסקרן (=חתיך בדרכו) שנמצא תחת סיווג בטחוני מאיים.

 

הסרט מדלג על הגבול שבין בדיוני מידי (לאלו שלא חובבים מד"ב) לרומנטי מידי (לאלו שבאו בשביל המד"ב) ומצליח להישאר בדיוק על התפר של שני הצדדים, עם סיפור אהבה מיוחד, אנושי ומקבל, בין יצור המים דמוי מפלצת למנקה האילמת כשסיפור אהבתם נולד מתוך ההיכרות הפנימית שלהם עם חריגות והראיה מעבר אליה.

 

בסרט משחקת גם אוקטביה ספנסר הנהדרת בתור קולגה של אליזה לניקיון אשר מתפקדת כאתנחתא קומית מהרצינות שבסיפור האהבה הדרמטי שלנו כשהיא לא מפסיקה לקטר על בעלה העצלן וכאבי רגליים (אזהרה: אתם פשוט תרצו להיות חברים שלה מיד ותמצאו את עצמכם כל בוקר בוהים בקולגות שלכם ושואלים את עצמכם למה הם לא אוקטביה ספנסר).

 

 הצורה של המים
 

אוקטביה תאשרי אותי בפייסבוק (יח"צ )

 

 

"צורת המים" הוא סרט פשוט יפה, בכל מובני המילה - כל פרט בו מושקע, מדירת השכן והקונדיטוריה השכונתית ועד השלט של הטלוויזיה והפרחים על אדן החלון; כל הפריימים ללא יוצא מם הכלל מעוצבים ומחושבים אבל כאמור, מעל הכל מורגש פשוט ליבידו פועם של תאווה קולנועית.

 

השפה הוויזואלית של הסרט היא מעין שילוב של "אמלי" (בסצנות כייפיות, וייב תיאטרלי-פנטסטי-חנות ממתקים של צבע ועיצוב), עם ספילברג המוקדם כדוגמת ET, אבל פחות סטרילי (כבר בסצינת הפתיחה של הסרט אליזה נראית מאוננת באמבטיה, ספילברג היה מתפלץ רק מהרעיון) ואפילו מזכיר לפרקים את וודי אלן מבחינת האהבה הנוסטלגית לקולנוע האמריקאי של פעם, לגלאם ההוליוודי של שנות ה-50 בהן הייתה חגיגה כמעט אובססיבית של קולנוע, עם השחקנים המוערצים, הסצינות הקלאסיות, קטעי הריקוד והמוזיקה של פעם. דל טורו מבטא את אהבתו לאלה בצורת סצינות המוקרנות על מסך הטלוויזיה של השכן, או בקטעי חלום נוצצים בשחור לבן, כאשר כל אלו הופכים את הסרט לחוויה קולנועית מפעימה.

 

הצורה של המים
 

אסתטיקה בכל פריים (יח"צ )

 

 

יש הלך רוח מאוד נוסטלגי ומנחם בסרטו של דל טורו, זה סרט שמחבק את השונה והבודד ונותן לו את הבמה; דל טורו סיפר בנאום התודה שלו בגלובוס הזהב שבשבילו מפלצות תמיד היוו נחמה והצלה בכך שהם מאפשרים ובעצם מגלמים את האופציה לאי מושלמות. ואכן זה מורגש מאוד בסרט – האישור והמקום לאי המושלמים, לחריגים, לרגישים.

 

גם שם הסרט - "צורת המים" מבטא זאת, הרי למים אין צורה, הם יתאימו את עצמם לכל כלי, הם יחלחלו בשקט ושקיפות לכל חריץ ונקב אבל באותו הזמן – יש להם גם את הכוח להחזיק על גבם ספינות, וזה הסיפור של החריגים של דל טורו; הם משתלבים בשקט אבל חזקים יותר מכולם.

 

סיפור אהבתם של אליזה ויצור המים מספק כמה מהסצינות המרהיבות שנראו על המסך עם סצינת סיום מהמרגשות שראיתי, מלווה בפואמה יפהפיה שמזכירה לנו את הכוח של האהבה גם כשלא רואים אותה, הטוטאליות שלה וחוסר הצורה שלה - בדיוק כמו המים.

 

"צורת המים": 5 כוכבים