BETA

08.02.2018

07:36

מתוך הסרט "אני, טוניה"
מתוך הסרט "אני, טוניה",
יח"צ

"אני, טוניה" ביקורת: תנו למרגו רובי אוסקר

"אני, טוניה" מצליח לספר גם דרמה אישית וגם דרמה לאומית בסרט מצוין וקולח שמרגו רובי מחזיקה על כתפייה באופן מרשים. מיכל קליינברג, ביקורת

"אני, טוניה" מבוסס על סיפור אמיתי ומספר את הסיפור הדרמטי של טוניה הארדינג; נערה אמריקאית צעירה, מהצד הקרוואני והעני של המפה, עם אמא קשוחה ומנוכרת ואבא (בעלה החמישי של אמה) שעוזב את הבית כשהיא קטנה. אמא של טוניה (אליסון ג'ני הנהדרת) דוחפת אותה בגיל צעיר ללימודי החלקה אמנותית על הקרח מה שטוניה ספק אוהבת ספק מעדיפה על פני המכות שהיא מקבלת בבית, אבל מה שזה לא יהיה – היא טובה בזה, מאוד.

 

הסיפור מסתבך כשטוניה מגיעה מרחק נגיעה מהאולימיפאדה אך יש לה שם יריבה: ננסי קריגן, אמריקה'ס סוויטהארט. קריגן היא כל מה שטוניה לא – מבית טוב, מלומדת, אלגנטית, עדינה. טוניה לעומת זאת, היא שום דבר מזה, אבל היא טובה לא פחות.

 

 

הטרגדיה האמיתית של טוניה היא שבשביל אמריקה, ספורטאי האולימפיאדה הם גיבורים ( HEROS - המושג ההו כה אמריקני שאמריקה פחות או יותר המציאה) וככאלה הם צריכים כמובן להיות מושלמים, מכל הבחינות. מספיק להיזכר שאמריקה היא זו שהמציאה את סופרמן – גיבור על טוב לב, חסר מורכבות, כל יכול, מציל ילדים ונשים משריפות בשביל להבין שזה מה שאמריקה רוצה  - גיבור מוחלט, מודל לחיקוי. וטוניה הארדינג אמנם טובה בהחלקה על הקרח אבל היא לא לא סיימה תיכון, אין לה תלבושות יקרות והיא לא נראית כמו נסיכה של דיסני, אכן בעיה. 

אמריקה רוצה מישהו לאהוב אבל באותה מידה היא גם רוצה מישהו לשנוא וטוניה הארדינג - לא הייתה בצד המשתלם של המשוואה

 

 "אני, טוניה" מצליח להעביר מצוין גם את הסיפור האישי של טוניה - מילדות קשה דרך האולימיפאדה ועד להוקעה לאומית אחרי תקרית ננסי קריגן, אבל גם מצליח להעביר את הדרמה הרחבה יותר, 'דרמה לאומית' אם תרצו, בה כל המדינה מצפה ל'משחק הליגה' הזה בין שתי המועמדות הכי חזקות של אמריקה - אחת מהן קל לאהוב ואחת מהן קל לשנוא, כאשר "באורח פלא" זו העדינה והאהובה יותר, מוצאת את עצמה מותקפת אישית ובאכזריות, כשבצד השני טוניה הארדינג - ללא פגע אבל עם הרבה אינטרס לתקיפה כזו בדיוק. זוהי דרמה אמיתית, חיה, מסעירה מעל לכל תוכנית ריאליטי והאמריקאים, שהמציאו את הטראש והמציאו את הגיבורים הטובים ואת הרעים – שתו את הדרמה הזו בשקיקה חסרת רחמים ופנאי למורכבות.

 

מתוך הסרט "אני טוניה"
 

מתוך הסרט "אני טוניה"( יח"צ)

 

 

באותו הרגע שאמריקה מכתירה לה גיבור, היא גם מיד מתבקשת להמציא לו את הקונטרה המוחלטת שלו (כדי שיהיה על רקע מה להיות כזה טוב) והקונטרה הזו היא הנבל, הרשע. וכמו שטוניה אומרת בסרט: "אמריקה רוצה מישהו לאהוב אבל באותה מידה היא גם רוצה מישהו לשנוא", וזו בדיוק הדיכוטמיה שהארדינג נקלעה אליה בשיא הקריירה שלה, דיכוטומיה שלא קשורה בשום אופן ליכולות מקצועיות - דיכוטומיה לא מציאותית של 'טובים' מול 'רעים', של מושלמת מול פגומה, של מדד בינארי שמורכב מ'מתאימה' מול 'לא מתאימה'. הארדינג, כפי שכבר ודאי הבנתם – לא הייתה בצד המשתלם של הדיכוטומיה.

 

שניה לפני האולימפיאדה והשיא המקצועי של הארדינג, בעלה מחליט לאיים על היריבה שלה, ננסי קריגן, תוכנית שמתדרדרת במהרה והופכת ממכתב איום לריסוק מוחלט של הברך של קריגן והוצאתה מהתחרות. הארדינג טוענת (במציאות ובסרט) שלא ידעה על כך דבר והסרט "מאמין לה" ומציג באמת כך את הדברים (על אף כל מיני פליטות פה מסגירות של הארדינג בשלל ראיונות) אם מתוך צורך בשיתוף הפעולה של הארדינג האמיתית או אולי מתוך בדיוק אותה הנטייה האמריקאית לייצר 'גיבור': תמים, טוב לב וחסר מורכבות – אין לדעת.

 

ננסי קריגן וטוניה הארדינג האמיתיות
 

ננסי קריגן וטוניה הארדינג האמיתיות( צילום מסך)

 

 

אבל מה שכן ברור, בלי צוות חקירה של ה-FBI, הוא שמרגו רובי פשוט מדהימה בתפקיד טוניה הארדינג. עם כריזמה בקילוגרמים וכוח מתפרץ בכל תנועה, מבט, השהייה, חיוך – היא פשוט מרוויחה ביושר בסרט הזה את המועמדות הראשונה שלה לאוסקר (ובתקווה גם זכיה). אם בסצנה מטלטלת שלה מול המראה, נאבקת בבכי של תסכול וזעם ומנסה לחייך תוך כדי, רגע לפני יציאה אל הקרח, או בסצנות נוגעות ללב מול אמה המטורללת, או רגעי משבר וניצחון על הקרח – מרגו רובי לוקחת עם המשחק שלה את הסרט לשלב הבא בלי להסס לרגע.

 

למה בלי להסס? כי הרבה פעמים שחקניות יפות נשארות בגבול שהיופי ממסגר להן; הן לא יעזו באמת להיות מגושמות, אגרסיביות, עממיות, מכוערות אם צריך, משהו שם פשוט לא מסוגל לדחוף מעבר לזהות ולהזדהות המוחלטת שלהן עם יופיין; הן לא מצליחות לוותר עליו, לפחות לא באופן עמוק. אבל זה מה שהופך את רובי לשחקנית אמיתית וראויה להערכה – ברור בסרט מה סדר העדיפויות שלה, ומזל שיש לה גם את הכישרון העצום לתמוך בזה. 

 

מרגו רובי
 

מרגו רובי(יח"צ)

 

 

זוהי דרמה אמיתית, חיה, מסעירה מעל לכל תוכנית ריאליטי והאמריקאים, שהמציאו את הטראש והמציאו את הגיבורים הטובים ואת הרעים – שתו את הדרמה הזו בשקיקה

 

"אני, טוניה" עשוי מעולה, עם קצב טוב וקולח ומשלב גם רגעים רבים של הומור שחור (שאולי הוא דווקא מיותר מבחינת הסיפור והכיוון של הדרמה האנושית אבל הוא גם מוסיף קצביות וייחוד). לצד הסיפור העלילתי בסרט ישנה שזירה של קטעי 'תיעוד דוקומנטרי' של ראיונות אחד על אחד עם הדמויות שמשלבות את נקודות המבט הפרטיות בתוך התמונה הכוללת.

 

באחד הקטעים ה"דוקומנטריים" בסרט, טוניה מדברת על כל ההתעללויות שעברה בחייה (אמה, בעלה) ואז פונה למצלמה ואומרת: "גם אתם, כולכם, הייתם המתעללים שלי" בכוונתה לכלל הציבור שחרץ את גורלה מתוך התשוקה לסיפור הדרמטי והעסיסי, מתוך התשוקה לדם, לא משנה של מי. וזה רגע שכדאי לחשוב עליו ורגע שמזכיר לנו שלפעמים פאסיביות, בכל צורותיה – היא לפעמים שותפות לפשע. בשורה התחתונה –רוצו (עם מגיני ברכיים) לראות והצביעו אוסקר למרגו בקלפי.

 

"אני טוניה" – 5 כוכבים