BETA

30.01.2018

09:01

קרא לי בשמך
קרא לי בשמך,
יח"צ

"קרא לי בשמך": אהבה אסורה בין גברים שנכשלת בשלב הפרובוקציה

קרא לי בשמך מספק הרבה דברים טובים אבל לא בטוח שאיכות קולנועית זה אחד מהם. שני פרומקין, ביקורת

בשנים האחרונות ניתן לחזות בקולנוע והטלוויזיה חוגגים באופן מובהק את שנות ה-80, כשמככבים בהם תכנים כמו ״דברים מוזרים״ ו״זה״ המגה-מצליחים, או העיבוד המתקרב ובא (29.3) של סטיבן ספילברג ל״שחקן מספר אחת״, שכל כולו הוא מחוות ורפרנסים לתרבות הפופ מאותה התקופה. ״קרא לי בשמך״, הדרמה הרומנטית החדשה עתירת השבחים והמועמדת לארבעה פרסי אוסקר, מנצלת את אותו העשור האייקוני כרקע לסיפור אהבה אסור, וכתזכורת לכך שממש לא מזמן סיפורי אהבה בין שני גברים אכן נחשבו כדבר אסור.

 

״קרא לי בשמך״ של הבמאי לוקה גואדנינו עם זאת לא נכנס עמוקות למאפיינים הייחודיים של האייטיז, לטובת תחושת ההתאהבות הקיצית העל-זמנית שהוא יוצר. כדי להוסיף עוד לתחושה המעשייה, נאמר לנו עם תחילת הסרט שאנחנו ממוקמים ״איפהשהו בצפון איטליה״, וכך גם איטליה לא מועברת כמיקום התרחשותי ספציפי. הסרט לא כובל את עצמו, אך הוא כן מביא לחיים את האווירה האירופאית הפסטורלית ואלגנטית, בייחוד זו של הקולנוע האיטלקי, והמורשת שלו שבה אמצעי המבע הקולנועי משומשים כדי לדבר על נושאי ההתבגרות, המיניות ואדם החוקר את הגוף האנושי ובמיוחד את הגוף של עצמו. יותר מכך, הסרט למעשה אפילו לא מדקדק בפרטים מחייהם של שני גיבוריו המתאהבים, אליו ואוליבר, ומותיר אותם כמעין שתי דמויות מאגדה (שתי דמויות יהודיות זאת אומרת).
 

 

אליו הוא נער בן 17, החי עם משפחתו מרובת המוצאים באיטליה, ומדי שנה הם מארחים בביתם סטודנט כעוזר מחקר לאביו של אליו, הפרופסור לארכיאולוגיה. בקיץ של 1983 היה זה אוליבר האמריקאי שהגיע לאחוזת המשפחה מוקפת האגמים, והמפגש של השניים הוביל לכימיה מקסימה והצפת רגשות רומנטיים, כשהם נאלצים לפתח רומן בחברה מערבית שעדיין מסרבת לקבל אהבה שלא עומדת בציפיות ה״סטנדרטיות״ שלה. 

 

הנלהבות סביב ״קרא לי בשמך״ נעוצה ללא הרבה צל של ספק בשחקן הראשי שלו, טימותי שאלומה, המגלם את אליו. השחקן הניו יורקרי הצעיר ניחן בכריזמה ייחודית ומרעננת, ונראה כי מצופה לו עתיד זוהר, לאחר שהשנה כיכב גם ב״ליידי בירד״, סרט אינדי מדובר נוסף המועמד בטקס האוסקר הקרוב כסרט הטוב ביותר. שאלומה מציף את המסך הגדול ברגשות ריאליסטיים גדולים ובאנרגטיות קולנועית קלאסית, ונראה ממש כמו הנער המחונן ויודע-הכל שהוא מגלם, לאחר שלמד עבור הסרט נגינה בפסנתר וגיטרה ולדבר באיטלקית. ארמי האמר, שידוע מהתפקיד הכפול של התאומים ווינקלבוס ב״רשת החברתית״, מלוהק באופן מושלם כאוליבר האמריקאי השזוף והבלונדיני, מלבד זה שהשחקן נראה משמעותית מבוגר מגילו (31), וכך נוצר מראה של פער גילאים רחב יותר בין השניים. דמותו של אוליבר עוברת תהפוכות רגשיים מהותיים, אך האמר מצליח להמנע ממלודרמטיות בתפקיד, ומגלם את אותם גילויי רגש בעידון וסימפטיות מרובה. הניואנסים של השניים הם מה שהופכים את אליו ולאוליבר לדמויות בלתי נשכחות בסופו של דבר.

 

 קרא לי בשמך
 

קרא לי בשמך(יח"צ )

 

 

״קרא לי בשמך״ הוא ספר מאותו השם של אנדרי אסימן, שיצא עשור לפני ב-2007, וקיבל את העיבוד התסריטאי שלו מג׳יימס אייבורי, הבמאי המועמד-לאוסקר של ״זכרונות אהבה מפירנצה״. אייבורי משאיר מרחב תמרון אדיר לבמאי שלו, כשנרטיבית לא קורה יותר מדי מעבר לעומס בסמליות, אבל הוא כן מכתיב אספקט אחד שהוא החולשה הגדולה של הסרט: הדיאלוגים הכביכול-אינטלקטואלים.

 

השיחות המלומדות המאולצות בין אנשי הרוח ברחבי הבית לא באמת מבריקות במיוחד, והופכות לרגעים את הדרמה האמוציונלית למשהו שמזכיר שיחות מסדרון של סטודנטים צעירים לקולנוע. כשמשלבים את העובדה שלא מתרחש יותר מדי מלבד קפיצות מרובות למים, קטיפת ואכילת פירות וחילופי מבטים ממושכים, עם רמת דיאלוגים לא יציבה ולא תמיד אמינה - נוצרים חורים קטנים מתמשכים, ששואבים החוצה מתוך חווית הצפיה השלמה. יש בסרט גם כמה רגעים המיועדים להיות פרובוקטיביים, שאמנם מגיעים ממקום אמיתי ומלא משמעות, אך כושלים בפרובוקציה של עצמם, ונתקעים בסצנות-לימבו, בסרט ארוך שגם כך עובר די לאט.

 

מאחורי הצילום הפסטורלי עומד הצלם התאילנדי, סאיומבהו מאקדיפרום, שבתקציב הבלתי אפשרי של 3.5 מליון דולר עושה עבודת פילם איכותית ב-35 מ״מ. כאמור, ההתרחשויות בסרט הינן על גבול המופשט, אך לא פשטני, והיצירה האירוטית שעוסקת בעיקרה בתשוקה, שואפת להציג אותה תחת מחשבה מוקפדת על כל פרט ופרט שנמצא בפריים. אך גואדנינו מתעקש שוב ושוב לצאת מהממשי לחלומי, ולהניע את המצלמה של מאקדיפרום לעבר פרטים שוליים וקלישאתיים, שעוצרים את התפתחות הסיפור, ולעתים פוגמים רבות בערכים הדרמטיים ובביטויי התשוקה עצמה. זה נכון גם עבור השימוש בפסקול היפה המורכב בעיקר מצלילי פסנתר, כיאה לתשוקתו האחרת של אליו.

 

 קרא לי בשמך
 

קרא לי בשמך(יח"צ )

 

 

בנוף הקולנועי של 2017 (בה הסרט יצא במקור), שהתניע את המפה החברתית מחדש לכיוונים ראויים, נחוצים ושוויוניים יותר, ״קרא לי בשמך״ מקבל כמובן מקום של כבוד, וגם בעבור עוצמות הרגש המועברות על-ידי שחקניו הראשיים, והיופי שהוא מצליח ללכוד. בנוף קולנועי רחב יותר שבוחן איכויות קולנועיות נטו - הסרט אולי מחזיק מעט פחות. בכל מקרה, גואדנינו מצידו, כבר הכריז שהוא עובד על סרט המשך, אז יש למה לצפות.