BETA

24.01.2018

12:55

עודכן:

 גריז: המחזמר
גריז: המחזמר
,צילום:יח"צ

גריז המחזמר: כיף ונוסטלגי אבל לא היה עובר היום

"גריז המחזמר" הגיע אלינו היישר מהווסט אנד בלונדון עם הפקה מלוטשת ומוזיקה מעולה אבל היו שם כמה דברים שהפריעו, בעיקר - רוח הזמן. מיכל קליינברג, ביקורת

הגעתי להיכל מנורה בפעם ה-39,076 החודש (סיינפלד, כריס רוק, ג'ים ג'פריס), נחושה בהחלטתי – "הפעם לא אפול קורבן לג'אנק פוד! אני מביאה ירקות מהבית, אני בשליחות מטעם העבודה ותו לא!" וכך גם המשכתי לחשוב לעצמי בעודי מנשנשת פיצה האט ומבריחה, כן, מבריחה גלידה של מקדונלדס בתוך התיק שלי אל האולם (אין דבר העומד בפני הרצון). אבל לענייננו – היכל מנורה הוא היכל מנורה, כל מה שיש לו להגנתו בעצם זה גודל, הוא לא יפה, נוצץ, מפואר, מרשים – הוא גדול. עכשיו, בהרבה הופעות 'גדול' זה מספיק, זה כל מה שצריך, אבל דווקא הפעם, עם המחזמר האמריקאי המכובד שמגיע אלינו הישר מהווסט אנד שבלונדון, עם ההפקה המושקעת, הניאונים האדומים הנוצצים שכל כך שעושים חשק לרוץ לדיינר הקרוב (אז מה אם אכלתי פיצה ואין בכלל דיינר בארץ) דווקא הפעם היכל מנורה צרם יותר מתמיד; עם לוק בסיסי של מתנ"ס שגורם לכל מופע להיראות בעל כורחו כמו מסיבת סיום של תיכון, עם צבעי האפור והתכלת הדהויים שלו בגוון המיוחד של 'לא ניסינו אפילו' - להפקה הלונדונית המלוטשת הגיע יותר.

 

 

אבל החשכה ירדה על האולם וכידוע הכל נראה אותו דבר בחושך וכולם שווים בפני הבורא (גם אדם שאוכל גלידה מתוך התיק שלו וגם אדם שפוי בדעתו), והמסיבה מתחילה. מה שיש לגריז ותמיד יהיה לה זה השירים; השירים של גריז לחלוטין עומדים במבחן הזמן ותקפים כלהיטים אלמותיים גם היום, 40 שנה אחרי ומכך רק אפשר להסיק שיחזיקו גם עוד כמה עשורים קדימה. ואכן (כמעט) בכל השירים הקהל היה באקסטזה – מוחא כפיים, שר עם המופע, הכסא שלי רועד מרקיעות רגליים – summer nights, you're the one that i want, we go together, greased lightnin’ ועוד. ב- hopelessly devoted to you קורה משהו מדהים – נדמה שכל הזרועות בקהל עולות מכנית לחבק את בני/בנות הזוג ולרגע מנורה מבטחים צולח את המטמורפוזה המאתגרת והופך לדרייב אין רומנטי לאורך ירח.

 

כשדני זוקו שר על ה'pussywagen' שלו אנחנו מבינים ש'הפותמוביל' של אייל גולן זה רק רגע של אינטרטקסטואליות ספרותית

אבל יש גם רגעים די משמימים ומעייפים (המופע אורך שעתיים וחצי) ואלה בעצם רגעי המשחק; המופע לא מתגבש להצגה ממשית וההרגשה הכללית במעבר בין קטעי המשחק לקטעי השירה הם כמו ההרגשה הכללית במעבר בין 0 ל-100, השחקנים הם יותר אקרובטים משחקני אופי וככאלה ניתן להבין שקטעי המשחק לא סוחפים במיוחד (חוץ ממי שמגלמת את רוזי ומפגינה משחק אמיתי). מיכאל קורטז (שמחליף את טום פרקר עקב פציעה) בתפקיד דני זוקו הוא חמוד וחייכן אבל יש לו בעיית דיקציה שלא ברור איך נעקפה בתהליך קבלת ההחלטות והוא גם היחיד שמסגיר את קיום הפלייבק. בנוסף, וזה כבר לא אשמתו אבל זה המצב – פשוט אין מה להשוות אותו לג'ון טרבולטה; טרבולטה כל כך איקוני כדני זוקו עם החיוך השובב והבלורית, שכל אחד אחר בתפקיד נראה כמו ילד שמשחק בקריוקי תחפושות.

 

לצדו משחקת דניאל הופ בתפקיד סנדי והיא כבר יותר מרשימה כשחקנית אבל מעל לכל – היא באמת זמרת ובעזרת היכולות הווקליות היוצאות דופן שלה היא מפצה על מחסור קל בכריזמה.

 

 גריז המחזמר
גריז המחזמר(יח"צ )
 
 

 

אבל בתוך כל המסיבה והכיף חייבים גם להגיד משהו על גריז: זה פשוט לא רלוונטי לימינו, בטח לא בתוך הגל האדיר של רוח התקופה (me too, time's up וכו') וזה נהיה ברור פתאום כשדני זוקו שר על הpussywagon  שלו (מה אתם רוצים מאייל גולן ו'הפותמוביל'? זה בסך הכל אינטרטקסואליות ספרותית!) או על איך שסנדי got friendly down in the sand או כשהחברים רוצים לדעת did she put up a fight (כי זה באמת נורא מבאס כשהבחורה מתנגדת, זה כולם יודעים). ואילו מאידך הבנות כמובן רק רוצות לדעת אם היה לו רכב וכמה הוא בזבז בדייט, כשגם כאן למי שעוד לא יודע אני אגלה: גם בנות מדברות על הכל, ה-כ-ל. בין אם יש הרבה על מה לדבר או קצת, והמבין יבין. אבל נחמד שגברים חושבים שכשבחורה חוזרת מדייט היא מספרת לחברות שלה כמה עלתה הלימונדה, אהבתי.

 

 גריז המחזמר
 

גריז המחזמר יח"צ

 

 

אז כאמור – מיושן, מכל הצדדים, נכון שזה כנראה אינהרנטי במופע שכל כולו נוסטלגיה אבל עדיין היו רגעים שלאדם שחי בתקופה זו היה פשוט צורם לראות (הבנים מרימים לבנות את החצאית כאוות נפשם או מציצים להן בחולצה ותוחבים את הפנים שלהם שם), כשזה פשוט צעק מכל סצינה שזה כל כך לא היה עובר היום, אבל אחרי שמתגברים על זה אפשר דווקא להינות מהדברים באופן היסטורי - כקפסולת זמן שרה ורוקדת שמראה שעם כל הפסימיות – בעצם דווקא התקדמנו יפה בינתיים.

 

לסיכום: המופע של "גריז" הוא בו זמנית כייפי ומהנה, מיושן ולא רלוונטי, אבל בסופו של דבר הכוכבים האמיתיים שלו הם השירים והשירים, כטיבן של קלאסיקות – עדיין עובדים כמו אז. אז מי שמחפש שעתיים של כיף בלתי מחייב במסיבת נוסטלגיה – ימצא שם את מבוקשו, ומי שבדיאטה - שיתרחק מהיכל מנורה מבטחים.