BETA

17.01.2018

00:43

עודכן:

ג'ים ג'פריס
ג'ים ג'פריס
,יח"צ

ג'ים ג'פריס בישראל: וואו, אז ככה נראה סטנדאפ

מופרע, וולגרי, אותנטי, מצחיק (כמובן) ופחות או יותר שם את השאר בכיס הקטן - המופע של ג'ים ג'פריס היה כל מה שציפינו לו ולא העזנו לבקש. מיכל קליינברג, ביקורת

אני חייבת להודות שאחרי ההופעות של סיינפלד וכריס רוק, לא באתי עם ציפיות בשמיים למופע של ג'ים ג'פריס, "ראיתי את הגדולים, אבל בסדר נשמע גם את הבחור הנחמד הזה כאן" חשבתי לעצמי, אז חשבתי. ג'פריס הוא הדבר האמיתי: גולמי, וולגרי וגס ברמה הכי אקסטרימית שאפשר (ואני בטוחה שיש באמתחתו עוד) עולה לבמה כשהוא נראה די שיכור ושותה עוד 4 כוסות במהלך ההופעה, מעשן סיגריות (כן, בהיכל מנורה "מה תעשו לי?" שאל ואכן התשובה היא "כלום") – בקיצור – רוקנרול. זה לא מופע מלוטש והוא לא איש מלוטש אבל זה נאמר במובן הכי חיובי של המילה.

 

>>לעוד כתבות בנושא:

סיינפלד בישראל: ידה ידה ידה משובח

כריס רוק בישראל: גסויות, פוליטיקה ושיחת נפש כנה

 

ג'פריס לא מתחנף לקהל שלו, הדבר הראשון שהוא אומר כשהוא עולה לבמה זה "אוקיי, ראיתי את ישראל ואני לא מבין מה יש כל כך לריב עליה", הוא צוחק עלינו שאנחנו לא אוכלים בשר וחלב, צוחק על ציפור נפשנו הלאומית הרי היא ה"חומוס" ("זה בסך הכל גרגירי חומוס עם שמן, תירגעו"). אבל זה באמת – עוד כלום. ג'פריס הוא אולי לא שם מוכר בכל בית אב בישראל, אבל יש רק לקוות שמי שאוהב סטנדאפ מכיר את התופעה הג'פריסית. הוא עולה לבמה ומתחיל בנסיון לפענח את המונח הקריפטי שתבע טראמפ – grab them by the pussy, אז איך בעצם תופסים איבר פנימי? מהי נקודת האחיזה? כיצד לפיתה שונה מתפיסה ועוד. כאן זה עדיין מנומס, ג'פריס ממשיך בלהסביר למה הוא שונא עיוורים וחירשים (ויש לו סיבות רציונליות באופן מפתיע) ועורך השוואה מפורטת בין איבר נימול ללא נימול (הקהל הכי שבוי לסגמנט הזה שיהיה לו אי פעם). וכן – זה מצחיק ולא – לא רק כי זה גס; אל תתבלבלו: התובנות הסטריליות והנוקדניות של סיינפלד על גולף לא שונות במהותן מהתובנות ג'פריס על עורלה, לשתיהן יש מקום ובאחת מהן אתה באמת צוחק מהסרעפת ולא רק מהשפתיים, רק אומרת.

 

מה שעובד בסיפורים שלו ובג'פריס עצמו זה דבר אחד מדויק ונדיר – אותנטיות מוחלטת.

 

אבל ג'פריס לא רק "משתולל", הוא גם מספר סיפורים, ארוכים, סוחפים וקורעים מצחוק. הוא מספר על ההופעות הכי גרועות שהיו לו, על קלקול קיבה היסטרי של הבן שלו – גרפי ופילוסופי באותה המידה, על מסיבת יום הולדת של בן זוגה (דאז) המיליונר של מריה קארי, ג'יימס פאקר, אליה הוזמן כ"מתנה אנושית" לשעשוע בחצר המלך – סיפור כל כך מצחיק, שמעבר לאנקדוטות שלו ולשנינות מה שבאמת עובד בסיפור הזה, בשאר הסיפורים ובג'פריס בכלליות זה דבר אחד מדויק ונדיר – אותנטיות. הוא באמת מספר לנו סיפור, כפי שהיה מספר בטח לחברים שלו במסעדה; הוא לא מגויס רק לפאנצ'ים, הוא חושף את כל קשת הגוונים של הרגשות האנושיים שאפשר לדמיין שאדם יחווה שם – וזה מושלם.

 

 

הרגעים היחידים שצרמו היו הרגעים בהם "צלה" אנשים מהקהל במה שנראה ארוך מידי ("אז רגע למה את איתו, תראי איך הוא נראה, מי מרוויח יותר כסף, תסתכל על הפרצוף שלך") מביך מידי ("את זונה?" אם לא ראיתם אף פעם אלפי אנשים מובכים יחדיו - אתמול הייתה הזדמנות) או סתם כבר קצת שיכור מידי ("תן לי נשיקה בפה, אפשר ללקק לך את הראש?") אלו גם היו רגעים בהם נשאתי תפילה אל השמיים – "עשה שלא יגיע לשורה 10, שלא אאלץ לעשות את עצמי גם עיוורת וגם חירשת כמו שהוא שונא ואצטרך ללקק לו את הראש רק כדי שיילך", התפילה נענתה וג'פריס חזר להשתולל בגבולותיו המסומנים, AKA – הבמה.

 

היה רושם שלא רק הקהל נהנה במופע אלא גם ג'פריס, עם מופע באורך שעתיים, נינוחות ברורה, סיור בין האנשים בקהל, הבטחות חסרות כיסוי לחלוטין ל-6,000 איש שיקנה להם משקה ועוד. אבל - בסופו של דבר גם דברים טובים צריכים להיגמר וג'פריס ירד מהבמה עם מחיאות כפיים סוערות בעמידה של הקהל כולו כי מה שהיה ברור לי היה כנראה ברור גם לכולם – שזה היה פא**ג הדבר האמיתי.