BETA

11.01.2018

20:30

עודכן:

מתוך הסרט "העיתון"
מתוך הסרט "העיתון",
יח"צ

״העיתון״ - ספילברג מחזיר את הקסם האנרגטי של שנות ה-70

״העיתון״ הוא סרט עיתונאות ומותחן-דרמה פוליטי העוסק באחד מהרגעים הגדולים והאמיצים ביותר של העיתונאות האמריקאית. ביקורת

בעוד סטיבן ספילברג היה בשלבי פוסט הפקת העיבוד הגרנדיוזי ל״שחקן מספר אחת״, שיצא במרץ הקרוב, הבמאי האגדי יצא להפקת-בזק משנה של ״העיתון״ (באותה שיטה אגב הוא גם ביים ב-1993 את ״רשימת שינדלר״, במקביל ל״פארק היורה״). ספילברג קיבל לידיו את הדראפט הראשון לתסריט של ליז האנה בת ה-32, שזהו תסריטה הראשון, והבין שיש בידיו סיפור יותר מדי רלוונטי ודחוף לספר מכדי לדחות אותו אפילו בשנים ספורות. כשאתה ספילברג, הפקה מזורזת שכזו יכולה לכלול בתוכה שמות כמו טום הנקס ומריל סטריפ. 

 

״העיתון״ הוא סרט עיתונאות ומותחן-דרמה פוליטי שמגיע בזמן הקריטי בו התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, בראשותו חופש הביטוי, מוצא את עצמו מעורער. בעידן בו אמיתות המדווחות בהגינות נקטלות כ״פייק ניוז״, מתערבבות עם אי דיוקים המדווחים כאמת מוחלטת, ובעוד כל אדם יכול לצייץ לעבר העולם דעות כעובדות ועובדות כדעות - העיתונאות והיושרה שלה הגיעו למשבר אמון מול הקהל הרחב. ״העיתון״ עוסק באחד מהרגעים הגדולים והאמיצים ביותר של העיתונאות האמריקאית אל מול הממשלה שלה, ומזכיר איך העיתונאות אמורה להתנהל, ואיך היא יכולה לנהל את מאבקיה. 

 

 

בתחילת שנות ה-70, הניו יורק טיימס חשף מסמכים סודיים ביותר, לימים ״מסמכי הפנטגון״, שמשמעותם היתה הסתרה ממשלתית במשך שנים ארוכות על היכולת (או יותר נכון, אי-היכולת) של אמריקה לנצח במלחמת וייטנאם. הנשיא ריצ׳ארד ניקסון פעל משפטית כנגד הטיימס בכדי לעצור אותם מלהמשיך לשחרר עוד ועוד מידע מתוך המסמכים - ואז הוושינגטון פוסט, שאז היה עוד עיתון קטן, הצליח להשיג לידיו את המסמכים, ועמד בפני ההחלטה ההיסטורית של האם לפרסם אותם ובכך לסכן את המשך קיומו. 

 

עוד תמה מרכזית ומגה-רלוונטית של הסרט מתבטאת דרך דמותה של קתרין גרהאם, המגולמת בחן האנטלגנטי הטבעי של סטריפ. גרהאם הפכה את הוושינגטון פוסט לאימפריה כשהפכה למוציאה לאור של העיתון - מיותר לציין עמדה מאוד יוצאת דופן עבור אישה לאותם ימים (וכמעט 50 שנה אחרי, גם להיום). ספילברג ממקם את גרהאם בעולמם של הגברים (כולם לבנים,ֿ רובם מזדקנים) המסבירים והבלתי-חדירים, בשוטים בהם הם באופן פיסי מתעלמים ממנה, מקיפים אותה ורוכנים מעליה. הסיפור האישי והמרגש של גרהאם הוא לא ללמוד כיצד להשתלב בינהם, אלא ללמוד כיצד להבין שהיא הבוס שלהם. סטריפ מהלכת על חבל דק של מלמול הססני מהלחץ אדיר המימדים שהיה מושרה על גרהאם, לחוזק האיתן המתפרץ ממנה לאט לאט.

 

 

ספילברג מפגיש את סטריפ עם הנקס האהוב, שמגלם את בן בראדלי, העורך הראשי הבלתי מתפשר של הפוסט, שהוא מהצד שלו מסמל את לב המוטיבציה העיתונאית הבסיסית, וזה שדחף לפרסום המסמכים. הדינמיקה בין שני ענקי המשחק הותיקים מאכזבת ולא מאכזבת באותה נשימה. מצד אחד הכימיה וחילופי הדברים בין השניים מנצנצת והופכת את הסרט לחוויה מבדרת, ומהצד השני אין כאן פיתוח או יחסי דמויות מופלאים. האנה קיבלה עבור הדראפט הסופי גיבוי תסריטאי מג׳וש סינגר, מכותבי סרט העיתונאים זוכה האוסקר ״ספוטלייט״. אך התסריט השנון של השניים לא נכנס לדקויות או פרטי הסיפור, כך שניתן ללמוד מעט מהסרט על האנשים והמהלכים ההיסטוריים של הסיפור שהוא מספר. ״העיתון״ מוקדש כל כולו לנושא הבחירה ומשמעויותיה: לפרסם או לא לפרסם. יש בכך משהו עוצמתי, כי זוהי בסופו של דבר השורה התחתונה המיועדת עבור הצופים בבתי הקולנוע, אך זה גם יוצר תחושת החמצה מסויימת.

 

חברי הקאסט הרבים מסביב גם הם נפלאים, וזה אפילו מעט מצער לראות שחקנים כאלו, שמחזיקים על הכתפיים שלהם איכות טלוויזיונית במשך שנים, מופיעים פה בתפקידים די קטנים (אך לא מינוריים): מתיו ריס (״האמריקאים״) מגלם את המנוע המוסרי, כמקור הראשון שהחליט להדליף את המסמכים; שרה פולסון (״המדינה נגד או. ג׳יי. סימפסון״) מגלמת את אישתו מכינת-הסנדוויצ׳ים של בראדלי; אליסון ברי (״קומיוניטי״, ״גלואו״) מגלמת את בתה הרגישה של גרהאם; ואפילו בוב אודנקירק המבריק (סול מ״סמוך על סול״), לא מקבל זמן מסך מספק, אבל משחק תפקיד משמעותי בסרט, וזוכה להביע את הניואנסים בהם הוא מתמחה.  

 

 מריל סטריפ
 

מריל סטריפ( אימג'בנק)

 

בניגוד היסטורי ל״רשימת שינדלר״, הזירוז בו ״העיתון״ נעשה, כנראה מנע מהניצוץ הקולנועי הספילברגי לככב בו, אך זה לא בא להגיד שאין לסרט את הקסם האנרגטי של הקולנוע הסבנטיזי בשפע, ובכל זאת מרגישים את יד האמן השזורה מסצנה לסצנה. הרגע החכם ביותר של ״העיתון״, שמטרתו היא בכל זאת להחדיר בקהל שלו אופטימיות נחוצה - מתנהל ברקע כבדיחה רצה, כשבתו הקטנה של בראדלי עושה ביזנס ממכירות לימונדה. לצד השחיתות, השקרים וההתחושה שהמוסד האמריקני והמלחמה הטובה שלו כפי שהאמריקאים האמינו בו התמוטט אל מול עיניהם - זוהי תזכורת קטנה על החלום האמריקאי ומהותו בעלת אינסוף האפשרויות, וכיצד באופן מילולי, אפשר ליצור מלימונים לימונדה באמריקה.