BETA

10.01.2018

02:04

עודכן:

 כריס רוק
כריס רוק,
יח"צ

כריס רוק בישראל: גסויות, פוליטיקה ושיחת נפש כנה

כריס רוק הגיע להופעה אחת בישראל (או כמו שקרא לזה: "אני פאק**ג צריך כסף אחרי הגירושים") למופע שלא מהסס לדבר על כלום, גם אם זה פחות מצחיק. מיכל קליינברג, ביקורת

אחרי 10 שנים שלא הופיע, כריס רוק חוזר לבמה עם המופע "blackout"; זו חוויה מעניינת לראות את כריס רוק אחרי סיינפלד, כנראה שתי האסכולות הכי מנוגדות בתחום; אצל 'המומחה לכלום' – מופע מעונב, בלי אפקטים, פרנק סינטרה מתנגן לו בקז'ואליות ברקע עד לתחילת המופע בו סיינפלד עולה ונותן רצף מעולה אבל גם סטרילי לחלוטין, לרגע לא נוגע בענייני אקטואליה או פוליטיקה, חושף מעט מאוד על עצמו וגם המעט הזה ברור שהוא מגוייס לחלוטין לשם הפאנץ' ולא באמת "סיינפלד נפתח בפנינו" וכמובן מה שאומרים עליו תמיד – שהוא אולי הסטאנדאפיסט היחיד שלא משתמש במופע שלו במילה fuck. כריס רוק לעומת זאת, הו כריס רוק...

 

 כריס רוק
 

כריס רוק צילום: יח"צ

 

 

אבל נתחיל באווירה – האווירה בכניסה להופעה של כריס רוק (ובכלל עוד בכניסה למנורה מבטחים) היא כמו ביקור בקרקס משונה עם רצפת לינולאום ופלורסנטים, במקום אוהל אדמדם על משטח חולי ופרפורמרים בינלאומיים במקום פילים וליצנים. מצד ימין של המתחם ינסו למכור לכם פופקורן ויין בכוס פלסטיק הרמטית (תיאור הסטייל שלי במדויק) ובינתיים בצד שמאל תתרחש תופת מקומית בסניף "מקדונלדס" שלא עומד בלחץ ומתחיל בייאושו לירות על הלקוחות נאגטס מתותח קונפטי (תיאור החלומות שלי במדויק), בפנים – אולם מלא עד אפס מקום, מכונת עשן, מופעי חימום עולים בזה אחר זה, האחרון שבהם שואל מי בקהל רוצה לעלות ל"roast" זריז, כמות מתנדבים מפתיעה נענית ("מעניין כמה הפסיכולוגיה האנושית יכולה להיות שונה זו מזו" תהיתי לעצמי בעודי מנסה להבין מה משותף ביני ובין אלה שמתנדבים להיות מושפלים מרצון מול עשרות אלפי אנשים). זה קרקס במובן החיובי של המילה – מופרע, כאוטי, חי, (דגש על אנתוני ג'סלניק המעולה), ואז כריס רוק עולה והקהל כולו מגיב בהתלהבות, מה זה התלהבות? Standing ovations.

 

>>לעוד כתבות של מיכל קליינברג:

סיינפלד בישראל: ידה ידה ידה משובח

"גלגל ענק" של וודי אלן: כשבני האדם הם המתקנים

ההקלטות של יאיר הן לא בעיה פוליטית, הן בעיה חברתית

 

נראה שמה שרוק מעדיף כרגע, במודע או שלא, זה שפשוט יקשיבו לו על פני שיירקו עליו סילוני צחוק מתמשכים, להצחיק אותכם הוא כבר יודע מזמן שהוא יכול, אבל האם תוכלו להקשיב לו? 

הסטנד אפ של רוק כיום הוא מעין שילוב של רוק חסר הרסן מפעם (= פוסי, דיק, ניגר וכד') עם רוק הבוגר ולמוד הקרבות של היום, שזה משהו פחות כמו ברלד ויותר כמו לואי סי קיי – סגנון 'משוחח', מתפלסף, הוגה, דואג לעתיד הפוליטי והחברתי שיהיה כאן (כלומר, שם). וכך גם המופע עצמו נע על הציר בין בדיחות שכל כולן איברי מין: המלצות חמות, חוזרות ונשנות, לכל הבנות להעניק כמה שיותר מין אוראלי לבן זוגן ("זה מחליש אותנו, כדאי לכן") ותיאור 'תקופת יובש' בתוך מערכת יחסים בצורה הכי גרפית שאפשר לדמיין (זה כולל תאונת רכבת קשה וזיהוי איברים, תחברו לבד), לבין רגעים יותר רגועים של מה שהרגיש פשוט כמו מעין שיחה עם סטאנדאפיסט בגמלאות; קצת חבול, יותר מפוכח, עדיין משעשע אבל נראה שמה שהוא מעדיף כרגע, במודע או שלא, זה שפשוט יקשיבו לו על פני שיירקו עליו סילוני צחוק מתמשכים, להצחיק אותכם הוא כבר יודע מזמן שהוא יכול, אבל האם תוכלו להקשיב לו? 

 

 

לרוק יש תובנות יפות ומעניינות (כמו לכל הסטנדאפיסטים הטובים באמת) כמו למשל על זה שבמשטרה לא יכולים להיות "כמה תפוחים רקובים", זה פשוט לא תפקיד שמאפשר את זה, בדיוק כמו שלא יכולים להיות רק כמה טייסים כאלה, או על כך שבריונות בבית ספר היא בעצם דבר חשוב למארג חברתי מאוזן, כשקרא לזה "הזבל שמדשן את המוצלחים" והסביר שמארק צוקרברג למשל לא היה מקים את פייסבוק אם לא היה זקוק נואשות לחברים + לולא "זרקו לו ספר על הפרצוף", אלה היו הרגעים המצחיקים יותר.

 

לקראת החצי השני של המופע רוק עבר לספר על הגירושים שלו, על הבגידות, על המאבק המשפטי למשמורת על ילדיו ("הייתי צריך להראות תמונות שיש להם איפה לישון אצלי ומה לאכול", הוא סיפר וקרא לזה 'קבלות של אהבה') החלק הזה זה לא היה 'קורע מצחוק', אבל זה היה כנה ומעניין וכאמור - הרגיש כמו שיחה. מי שבא לגבות צחוקים על המונה אולי הרגיש פספוס או אכזבה מהשלב הזה של המופע, אבל מי שלא -  ישב לאחד על אחד עם כריס רוק.