BETA
 סיינפלד
סיינפלד
, סיוון פרג

סיינפלד בישראל: ידה ידה ידה משובח

הוא אחד מהסטאנדאפיסטים הגדולים בעולם והוא אוהב אותנו, מה עוד צריך? שיהיה מצחיק, והיה מצחיק. מיכל קליינברג, ביקורת

סיינפלד אוהב אותנו. הוא יהודי, הוא אוהב פלאפל הוא היה נשוי ליהודיה (שושנה!), הוא היה כאן רק לפני שנתיים ובא שוב לשתי הופעות – הוא אוהב אותנו. ועם ישראל, שרגיל שאמני העולם משחקים בליבו עם הכרזות על ביקורים ואז התקפלויות בניחוח BDS שתי שניות אחרי – יודע להעריך אמן בסדר גודל של סיינפלד שלא רק מגיע (פעמיים בשנתיים) ואוכל פלאפל ושווארמה ב"קוסם" בשישי אחה"צ אלא גם מסיים את ההופעה במשפט Israel we stand with you"", תבוא כל יום ג'רי.

 

אבל גם בלי כל ה"הנה מה טוב ונעים" הארצישראלי – סיינפלד הוא סיינפלד, וירטואז, פילוסוף, אמן קומי, אם כי שונה ממה שחשבתי/ ידעתי/ זכרתי. הוא עולה לבמה בדילוגים נמרצים ומתחיל לדבר במה שיהיה לחלוטין ללא הפסקה במשך שעתיים, להבדיל מקטעי הסטנדאפ שהתרגלנו לראות ב"סיינפלד", בהם הוא עומד סטטי וכל ההוויה הקומית שלו מתרכזת בתזמון, אינטונציה וחצי הבעה לועגת, בהופעה במנורה מבטחים הוא פחות או יותר ההיפך הגמור – מתרוצץ ומתנועע, עושה אילוסטרציות גופניות ומעווה את פניו ללא הרף לביטוי כל תחושה ותחושה – לוקח זמן להתרגל לגרסה הסיינפלדית הנמרצת, הנלהבת ואפילו מעט היסטרית (ולו רק כי מי ידע שהוא כזה?) אבל אחרי שמתרגלים נסחפים לשעתיים של צחוק.

 

(דיסקליימר - לא נכחתי בהופעתו הקודמת בארץ).

 

 סיינפלד
 

אנרגטי מתמיד. צילום: סיוון פרג

 

 

לצפות בסטנדאפיסט זו חוויה מלחיצה כצופה – להבדיל מהופעות מוזיקליות בהן לאמן יש גיבוי של פלייבק, וידיאו ארט, להקה ורקדנים, הבמה של הסטנדאפיסט מורכבת ממנו ומהמיקרופון, כל חריקה תורגש, כל רגע מת, כל פספוס. כשאתה צופה בסטאנדאפיסט שאתה אוהב אתה חרד איתו ו/או למענו – "רק שלא תהיה שתיקה מביכה", אתה לא רוצה לראות אותו סובל, אבל אצל סיינפלד אין אופציה בכלל לשתיקה מביכה כי אין רגע של שתיקה; במשך שעתיים הוא מדבר ברצף מוחלט, עוצר רק פעמיים לשתות וגם זה ברגעים בהם יהיה בטוח שמשך הצחוק ומחיאות הכפיים "יחפו על זה".  

 

הבדיחות שלו כהרגלו מלאות תובנות (הטלפונים שלנו שולטים בנו ומשתמשים בנו ככיס מהלך, אם הדואר באמת היה רוצה לעזור לנו הוא היה שולח לנו במייל את מה שכתוב במכתב, אם הספיישלים היו כל כך ספיישל הם היו בתפריט הקבוע וכו') אבל היה מעניין וקצת מאכזב לראות שגם סיינפלד (הגם אתה ברוטוס?!) נפל פתאום לקלישאה של הסטאנדפיסט שמקטר על אשתו ועל חיי הנישואים, סטייל אדיר מילר, "רמזור" ושות' – פתאום ראינו אותו כאחד האדם (הזהו אדם? באמת גברים נשואים – כולכם כל כך סובלים להיות נשואים לנו? מאכזב לשמוע), עם עצות איך לשרוד את האישה שנישאת לה כשכל העצות מגיעות כמובן מעולמות הסירוס והעבדות, מילון מה להגיד לה במקום "אני שונא אותך" ו"הרסת לי את החיים" וייאוש מריבים קטנוניים על פרטי פרטים (שזה על פי סטנדאפיסטים - תחביבה האוניברסלי של כל אישה). ולא שזה לא היה מצחיק, זה פשוט היה קצת מאכזב פתאום לשמוע את זה מסיינפלד, שתמיד נראה מעל השטויות האלה ופתאום הוא עוד גבר רמוס שרק רוצה שהאישה והילדים יניחו לו.

 

 סיינפלד
 

"אנחנו כיס מהלך בשביל הסלולרי שלנו". צילום: סיוון פרג

 

 

הרושם הכללי שלו מישראל – שכולנו משוגעים, אבל שהוא אוהב את זה כי גם הוא משוגע ו"נחמד לו להצליב מבטים עם משוגעים ברחוב", הוא טוען שלישראלי הממוצע יש שתי תגובות אופציונליות לכל דבר והן או – "אין בעיה" או "בלתי אפשרי" (אבחנה שאמר כבר בראיון ל"ידיעות אחרונות"), כאשר סביר להניח שהישראלי הממוצע לא רואה מה הבעיה כאן אבל לאמריקאי הממוצע, תשובה אסרטיבית, חד משמעית ולא מסוייגת זה ממש על גבול האקזוטי, כל תגובה שלא צפה בשטח האפרפר הדיפלומטי של "שמעתי את הצעתך, נבחן זאת ונעשה כל שניתן" – היא ממש התנהגות מרתקת.

 

היו גם כמה רגעים בהם המופע התקשה להיות "מתורגם" ולחלוטין אוניברסלי, כמו למשל כשסיינפלד רצה לספר בדיחה על איזו רשת מסעדות שלא קיימת כאן, או על ארוחות טלוויזיה קפואות – בשני המקרים אחרי שהבין שאין את זה בארץ ויתר, או למשל בהתלהבות שלו מ"פופ טראטס", "לאקי צ'ארמס" וקורנפלקס בכלליות – עשה רושם שהקהל עובר לצחקוקים מנומסים (חוץ מכותבת שורות אלה שגדלה בקנדה על ברכי "קלוגס" ועם מרשמלו בשוקו), אבל בשאר הזמן סיינפלד הפיק באופן חלק ויציב צחוק מתמשך מהקהל למשך שעתיים במופע אינטנסיבי, חכם וכמובן מצחיק, (שלא ברור איך חזר ועשה אותו שוב שעה לאחר מכן, וזה עוד בן אדם שמדבר במופע שלו על כמה זה מתיש לדבר "תשלחו לי הכל במייל!"). אז סיינפלד: תחזור שוב עוד שנתיים, נשיג עד אז פופ טארטס ולא נכריח אותך ללכת למסעדות ("אני שונא את זה, תנו לי אוכל סביר"), בסדר גמור או בלתי אפשרי?