BETA

23.06.2010

05:14

עודכן:

חלומות צלולים

אחרי כמה וכמה שנים של עשיה בעיתונות, שירה, אמנות, מוזיקה ועוד, רועי צ'יקי ארד מוציא ספר פרוזה חדש - ופוגע בול. מעכשיו רק כאלה בבקשה

הדבר הכי קשה בלקרוא את - או לכתוב על - הספר החדש של רועי צ'יקי ארד, "החלום הישראלי", הוא לזכור ולשכוח בו זמנית מי חיבר אותו. לשכוח: כי צ'יקי הוא דמות צבעונית ומעניינת. מפינג פונג (או קנאק/פופ, לאניני הטעם) עד "מעין". מי שבמהלך הקריאה יאפשר לצבעים של היוצר לדלוף לתוך להומור היבש של "החלום הישראלי" - קובץ של סיפורים ונובלה אחת - יעשה לו עוול מסוים. זהו ספר שכולו כתוב במונוכרום מאופק.

זו כמובן גם סיבה מעולה לזכור מי עומד מאחורי הספר. גם כי מגיע לו כל הקרדיט, אבל גם כי ראוי לראות בו הפתעה. למרות שצ'יקי ארד הוא לטעמי אחד העיתונאים והבלוגרים הכי טובים שפועלים כרגע בישראל, מעולם לא התלהבתי במיוחד מפועלו הספרותי. אני לא רואה צורך להרחיב. זה לא שלא אהבתי את השירים שלו בצורה מעניינת כלשהי. פשוט הם לא מצאו חן בעיני. "החלום הישראלי", לעומת זאת הוא בהחלט הדבר הטוב ביותר שארד עשה בקריירה שלו ובכלל אחד מהרגעים הכי מוצלחים של הספרות הישראלית בשנים האחרונות.

  

סוף סוף: במקום התחכמויות צורניות (נשבע שהספר הבא שחושב שלהחליף פונט בעמודים האחרונים - יושלך בבעיטה מהמרפסת שלי) דמויות מעניינות. הכתיבה היא צנומה ומתוחה במקום להיות רזה-אושוויץ, עדכנית ומודעת למקומיות שלה, במקום עוד ערימה של מריחות וניסיונות לעשות מיסטיפקציה זולה לרחובות בתל אביב. ביומיים האחרונים היה פה שרב מחריד ואי אפשר לעשות מיסטיפיקציה למקום שרבי. זה פשוט לא עובד (בדיוק כמו שהסיפור הפנטזמגורי-לשווא "איש עקרונות", החותם את הספר, ממש לא עובד).

קום התנערה

יש ניחוחות מרקיססטיים העולים מכל נקב בגוף הספר הזה: המקצוע שבו עוסקות הדמויות חשוב תכופות יותר משמן, למשל, וחפצים הם לא רק תפאורה אלא יש להם מותג, מחיר והיסטוריה. יחסי כוחות של שוק וכוח ציבורי תופסים עמדה מרכזית - מוחצנת או מובלעת - כמעט בכל הטקסטים כאן, ובמיוחד בנובלה "החלום הישראלי", התופסת כמחצית מהספר, בה חלק גדול מהעלילה מונע בעקבות בלאגן מסוים הנוגע לפיטורי עובדים ממפעל.

 

רק שאין פה איזו שביתה גדולה ודרמטית. בעיקר טלפונים לעורכי דין. זהו ריאליזם מוזר, ריאליזם מחשבתי: ארד אוהב דימויים אקסצנטריים, לפעמים מפריז בכמות שלהם אבל אף פעם לא מרשה להם לחרוג מטווח השתיים-שלוש מילים. רתך במסיכה הוא גלדיאטור, עיתונאי מוזיקה מלוקק הוא שור עדין. לא כולם חושבים במושגים האלה, אבל זה גם לא מרגיש מופרך.

"החלום הישראלי" - כל הספר, אבל בעיקר הנובלה, המוצלחת במיוחד - בסך הכל מצליח להשאר נאמן לשם שלו. יש כאן את השילוב המעניין בין אווירה מסוימת של סכסוך השורה על כל המתרחש בספר, לבין איזו נימה של פאסיב-אגרסיב. סכסוכים ממשיים כמעט ואין כאן, ומה שיש עצור, לחוץ ונויורוטי, הדבר שבהחלט יושב טוב עם האפרוריות של הדמויות והאווירה והמעשים. זה שאין כאן קונפליקטים גדולים, זה שמותר לסיים סיפור על איזו דעיכה מאפשר גם פתרונות מעניינים יותר. המעקב אחר כמה ימים מחייה של טלי פאפו, עיתונאית-מקומונים-שמתחתנת-עם-איש-עשיר-ועוברת-ליישוב-קהילתי - על פניו, היה אמור להיות מסוייט לקריאה (אין דבר יותר משעמם ממרמור הדדי בין תושבי המרכז לתושבי הפריפריה, והמרמור המיוחד השמור לאלו שעברו מפה לשם או ההיפך), אבל כשארד נותן לגיבורה שלו סיפוק זחוח (סדוק מעט, ובכל זאת) מהמעמד החדש, במקום חרטות נסתרות ובכי לתוך ממחטה - הוא הופך אותה מקלישאה פוטנציאלית לסיפור אמיתי. זה בדיוק מה שגורם לספר לעבוד. בהתייחסות לקובץ שעוסק בעיקר במקצוע, עבודה ותעסוקה - זו מחמאה חשובה.

 

החלום הישראלי / רועי צ'יקי ארד. הוצאת חרגול, 277 עמ'.

 

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר